שמע ישראל – מחוייבות אמונית

לאחר שהתורה חוזרת על מעמד הר סיני ועשרת הדברות, מובאת פרשת קריאת שמע. פרשה שאנו מצווים לקרוא פעמיים ביום, כמצוות עשה מדאורייתא (סהמ"צ עשה י).
ההכרזה 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד' כוללת את יסודות האמונה היהודית, והפכה לסמלה של היהדות לאורך הדורות. מילותיה רבות ההוד, הן המילים הראשונות שמלמדים את הילד כשמתחיל לדבר: "יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה וכו'" (תוספתא חגיגה א ג, סוכה מב א), והן היו גם המילים האחרונות שנישאו ע"י יהודים מקדשי ד' ברגעיהם האחרונים, בכל הדורות.
פעמים רבות נשאלנו מדוע דווקא 'שמע ישראל' ולא 'אנכי ד' אלקיך' שבמעמד הר סיני, או הציווי "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ט ד)? ומדוע ההכרזה מופנית לעם ישראל 'שמע ישראל' ולא כאמירה בפני עצמה 'ד' אלקינו ד' אחד'?
נדמה, שהתשובה לכך נמצאת בפרשתנו והיא קשורה למשמעות העמוקה של מושג ה'מחוייבות', מושג יסודי בחיי האדם. בשנים האחרונות יש שערערו על תקפותו ועל מידת הצורך בו.
'שמע ישראל' הוא ביטוי פניה יחודית של משה רבנו לכלל עם ישראל, בנאומו, כאשר הוא חוזר על מחוייבויותיו (הוא יחודי לספר דברים, מופיע בו ארבע פעמים).
בפרשת שמע קורא משה רבנו לעם ישראל לחזק את המחוייבות האמונית שלו, של הכלל והפרט, מחוייבות מוחלטת: לאמונה בד', אחד, יחיד ומיוחד, מתוך אהבת ד', לנצח. לשאת אותה על לוח לבו, מידי יום, בכל מקום ובכל זמן, לשאת אותה כתובה בתפילין על ידו ועל ראשו בין עיניו, לקבוע אותה במזוזת פתח ביתו, לשננה ולהעביר אותה במסורת לבנים. מהמחוייבות האמונית הזו נובעת גם קריאתו לעם ישראל לחזק את מחוייבותו ללימוד התורה ולקיום המצוות המעשיות: "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באוזניכם היום, ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם" (דברים ה א).
זהו השורש של המחוייבות היהודית האמונית שלנו, שבמסגרתה אנו מצווים לקרוא את קריאת שמע ופרשיותיה פעמיים ביום, ובעצם קריאתה אנו מצהירים ומחזקים את מחוייבותנו המוחלטת. "שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, וכו'". (חינוך מצוה תכ).
על כן נקראת קריאת פרשת שמע – קבלת "עול מלכות שמים", והיה אם שמוע – קבלת "עול מצוות" (משנה ברכות ב ב), שכן מהות המחוייבות היא 'קבלת עול' – כפיפות למרות האלקית ולמערכת שלימה של ערכים והתנהלות מצוותית שנובעת ממנה. (בדומה לבעל החיים שה'עול' מחבר אותו למשא מכביד).
המבחן של המחוייבות הוא כאשר היא כרוכה במחיר אישי, מנוגדת לאינטרס האישי או לדחפים, ומאלצת את האדם לוותר למענה. על כן היא בבחינת כריתת 'ברית' הדדית של עם ישראל כלפי הקב"ה ושל הקב"ה כלפיו (המוזכרת בסוף ספר דברים) שמבחנה דווקא כשהיא כרוכה בוויתור על נוחות ועל אינטרסים.
קבלת המחוייבות של האדם נובעת מאמונתו שהיא נובעת מערכים עליונים ונאצלים שלשמם ראוי לקבל על עצמו את עול התחייבות, ואת המגבלות שנובעות ממנו, שגורמות לו לוותר, במידת מה על חרותו לעשות ככל העולה על רוחו.
על כן עצם קבלת המחוייבות היא סוג של קבלת מרות וכפיפות של האדם – 'עול מלכות שמים'. זוהי פעולה ערכית נאצלת המשקפת את היותו של האדם 'נזר הבריאה' שכן הנטיה הבסיסית הקיימת באדם לשים את האני מעל לכל, כדבר בלעדי.
עפ"י מחקרים, בשנים האחרונות קיימת שכיחות גבוהה יותר בקרב הדור הצעיר (בטווח גילאי השלושים, שמכונה בעולם המערבי דור ה-Y) של קושי בקבלת מחוייבות ארוכת טווח בחברה, במשפחה, ובתעסוקה. ישנה התרכזות גבוהה יותר ב'אני' (סוג של נרקסיזם) וקושי לקבל מרות. בעולם הדתי הדבר ניכר בתחום הקבלה המוחלטת של ההלכה. על כן יש חשיבות גדולה לעיסוק בברור מושג ה'מחוייבות' בכלל, ובשיח סביב המחוייבות הדתית וההלכתית בפרט.
(ואתחנן תשעו)