כיצד קוברים אדם שנמצא באמצע תהליך גיור?

תהליך הגיור דורש כיום תקופה של לימודים לפני הגיור, עמידה בפני בית הדין לקבלת עול מצוות,  ברית מילה או הטפת דם ברית לגבר וטבילה במקווה כסימן לכניסה לעם ישראל. לעיתים, בתוך תקופת תהליך הגיור אדם נפטר לבית עולמו והוא עדיין לא סיים את הדרוש כדי שיהיה חלק אינטגרלי מעם ישראל על פי ההלכה. מה יהיה מעמדו של אדם זה? האם הוא נחשב ליהודי? ליהודי למחצה? האם מותר לקבור אותו בקבר ישראל?

מעמדו של מי שנמצא באמצע תהליך גיור כגון שלמד אבל לא עמד בפני בית הדין או שמל ולא טבל, איננו פשוט. הוא נמצא במצב ביניים, בשטח האפור שבין יהודי לגוי, בין מי שכבר נולד או הצטרף לעם היהודי לבין העומד על מפתן הדלת ומבקש להיכנס. חז"ל קבעו באופן ברור: "טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין גר, עד שימול ויטבול" (מסכת יבמות מ"ו ע"א). מדברי הגמרא נראה, כי הגרות אינה נשלמת עד אחר שהגר נימול וטובל לשם גרות, כל שמל ולא טבל או טבל ולא מל, דינו כנכרי לכל דבר. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד רס"ח, ס"ב). מאידך, אדם המבקש להתגייר הוא כבר "גר" כפי שנאמר "גר הבא להתגייר", בלבו וברגשותיו הוא כבר מרגיש יהודי ועוד יותר כאשר אנו עוסקים בזרע ישראל ואזרחי מדינת ישראל שגרים בארץ ישראל אבל עדיין לא השלימו את תהליך הגיור.

הפוסקים הראשונים והאחרונים היו רגישים למצב בו האדם חי כיהודי והוא מרגיש חלק מהקולקטיב היהודי גם אם לא סיים את התהליך הפורמאלי הדרוש כדי ששם ישראל יקרא עליו ומצאו דרכים לאפשר את קבורתו בקבר ישראל.

בשו"ת צרור הכסף לרבי אברהם גאטניו מחכמי שאלוניקי במחצית המאה ה-18 הוא מספר על שאלה דומה שהייתה בתקופתם: "מעשה היה בשפחה גויה של הגביר יעקב שוהם נר"ו שהייתה חולה וחילה פני אדוניה שיגייר אותה, והלכו שם לבית דין… וקבלה דת יהודית ומתה בלא טבילה ועם כל זה עשו לה תכריכין וארון וחזן וקברוה תוך קברי ישראל…" (יו"ד ס' י"ח).

הרב אהרן וולקין (1864 – 1942) רב העיר פינסק, עסק בשאלה מעניינת: אישה לא יהודייה שמרה מצוות, למרות שלא התגיירה בפני בית דין, ולאחר מותה נקברה בקבר ישראל. האם צריך להוציאה מקבר ישראל? "שנתיהדה והייתה שומרת שבתות השם ומצות ודברי הצומות וזעקתם אלא שלא נתגיירה בפני בית דין וגם לא טבלה בפני שלשה… האם צריך להוציאה מקברה שלא תראה עם מתי ישראל, כיון שאינה נחשבת בכללם?… מיהו, זאת השפחה – אחרי שהייתה כוונתה למצוות גרות ולבה לשמים, כבר קנתה מקומה ואין להוציאה מקברה" (בעל שו"ת זקן אהרן סי' יט). הרב וולקין, מבין לליבה של אותה אישה ש"הייתה כוונתה למצוות גרות ולבה שמים" ורואה בכך צעד מספיק כדי להותירה בקבר ישראל.

הפוסק הרגיש ביותר למצבו של הגר הנפטר באמצע תהליך הגיור הוא דווקא האדמו"ר ממונקאץ' הרב חיים אלעזר שפירא (1871 -1937) אשר היה ידוע בקנאותו ובעמדתו התקיפה נגד הציונית. בספרו שו"ת מנחת אלעזר כתב: "בגר שמל וטרם שטבל נפטר… אז לא יסבול הדעת שיקברוהו בקברי נכרים שכיון שקיבל עליו במסירות נפש ליכנס תחת כנפי השכינה בדת ישראל, וייסורי המילה וכיוצא, ע"כ חלילה להתאכזר להרחיקו ולשומו בין קברי עכו"ם ובודאי צריכין לקברו בבית החיים של ישראל…" (ג, ח, ד"ה ברם).

מדברי האדמו"ר ממונקאץ' ניתן להבין שלמרות שלאחר המילה הגר איננו יהודי מלא, אבל הוא "קצת יהודי"; הוא התחיל את תהליך כניסתו לדת יהודית ולעם ישראל ויש צורך רק בטבילה כדי לסיים את התהליך. המילה מוציאה את הגר מטומאת העמים ומלמדת על רצונו להיות חלק מהעם היהודי והטבילה היא המכניסה אותו לקהל ישראל.

באחד מספרי הלכות אבלות החשובים, "כל בו אבלות" שנכתב על ידי הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד, אנו מוצאים סברא מיוחדת מדוע צריך לקבור את הנפטר הנמצא באמצע תהליך הגיור בקבר ישראל: "גם אלו שאינן שומרות דיני ישראל אבל עזבו אמונת הנוכרים ומתו, הלא מוכרחים אנו לקברם בבתי קברות ישראל הלא אין להן אמונה אחרת ואין בתי קברות אחרים שיטפלו בהן לקבורה" (עמ' 70).

ידידי הרב בניהו ברונר, המשמש כאב"ד בבית הדין לגיור כתב מאמר חשוב בנושא הנזכר ובסופו פסק: "אבל בוודאי מי שהוא מזרע ישראל וחי בארץ בין ישראלים ואינו בן דת אחרת יש מקום לאפשר את קבורתו בבית קברות יהודי… ועל אחת כמה וכמה במי שהתחיל תהליך גיור וקיבל מצוות ולא הספיק למול ולטבול שניתן לפי זה לקברו  בבית קברות יהודי… וכן מי שנמצא בהליך גיור משמעותי ועבר את תקופת הלימוד אם ח"ו נפטר ניתן לקברו בקבר ישראל…" (תחומין ל"ז).

(וישב תשפ"ב)