הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)
תחילת סיפורנו הוא בעיר טולדו בספרד. מרקוס, כומר הלבוש בבגדי כמורה נוצרית, ענד על צווארו מגן דוד גדול ובולט. אם נדייק יותר, הוא ענד צלב מחרס עם מגן דוד לבן על הצלב. המראה הפלאי הזה עורר את סקרנותי והביא אותי לשיחה אישית עם הכומר. מרקוס הוא בן ליהודי, אביו ניצול שואה. במשך השואה אביו הסתתר עם בני משפחתו בכפר קטן בצרפת שהתגוררו בו 200 תושבים. כיום אביו של מרקוס בן 85.
סביו וסבתו של מרקוס המשיכו את חייהם לאחר השואה, אבל הם סבלו מטראומה ולא דיברו על דת, על יהדות או על אלוקים, ובהתאמה, אביו של מרקוס, גדל כאדם אָתֵאִיסְט. לאחר השואה הוא התחתן עם אישה נוכרית ומרקוס הוא בנם הבכור.
אמו של מרקוס הייתה אישה קתולית אדוקה והיא תמיד אמרה לאביו של מרקוס שאלוקים קיים והוא סמל לאהבה וחסד. אביו של מרקוס החל ללמוד תנ"ך ובשלב מסוים הוא הרגיש שאלוקים מתגלה אליו. הוא החל לחפש את דרכו הדתית ולצורך כך משפחתו עלתה לארץ (על פי חוק השבות) והם התגוררו בארץ מספר שנים. הבן מרקוס למד בארץ בבית ספר יהודי ובגיל 13 הוא נימול.
אביו של מרקוס החליט לעזוב את עבודתו, ולמרות היותו בן לאם יהודייה ניצולת שואה, הפך לכומר קתולי. גם מרקוס המשיך את דרך אביו והחל ללמוד במנזר נוצרי לכמורה עד אשר הפך לכומר באופן רשמי. אבל מרקוס ואביו לא היו כמרים רגילים, הם היו נוצרים בעלי לב יהודי. מקום תפילתם היה בכנסיית "סנטה מריא דלה בלנקה" בטולדו, שבעבר הייתה בית כנסת. השם של המִסדָר הנוצרי שהם הקימו היה "איילת השחר". מרקוס ואביו הובילו בתוך הכנסייה הקתולית דרך אמונית של אהבת חינם לעם ישראל. בשבת הם קידשו על היין וברכו 'המוציא' על החלות, הדליקו נרות שבת ואמרו הבדלה. הם שמרו את חגי ישראל, חנוכה ופורים וצמו ביום כיפור. בליל יום כיפור, מרקוס מצא את עצמו שר "כל נדרי" בין כותלי המנזר הנוצרי. המיסות הנוצריות הסתיימו אצלם תמיד בשיר של ר' שלמה קרליבך וריקוד משותף. המטרה שלהם לא הייתה סינקרטיזם דתי, אלא סולידריות ואהבה לעם ישראל.
אבל מרקוס ואביו הרגישו שהם נדחו על ידי הכנסייה בגלל אהבתם לעם ישראל ורצונם לתמוך בעם הנבחר. לאחר פרישתם מהכנסייה, התפרק גם המִסדָר הקטן שהם יצרו, המאמין בתמיכה בעם ישראל.
במשך שנות השהות במנזר ובכנסייה, מרקוס הרגיש שנשמתו יהודית וגופו לא יהודי. לאחר 28 שנה שחי כנוצרי שהקדיש מאמצים לקירוב בין העולם הנוצרי לעם ישראל, הוא החליט לשוב לדת אבותיו. הוא עלה שוב לארץ ישראל בה הוא מרגיש בבית והוא מבקש לשוב למשפחתו היהודית, לדת של סבא וסבתא ושל אביו היהודי. הוא החליט לעזוב את עברו ולהתחבר לעם ישראל באמת ובתמים על ידי גיור. לא רק לדבר על אהבה לישראל כפי שהוא עשה בכנסייה, אלא לאהוב באמת ובתמים את ישראל ולהיות חלק מהעם הנבחר. לאחר 48 שנים של נצרות, נזירות וכמורה הוא מבקש להקים בית יהודי ולהוריד את "העולם העליון לעולם העשייה" (כלשונו).
באופן מפתיע, שנות הנצרות של מרקוס היו שנות גלות, שנים בהן הוא סבל מאנטישמיות ולכן הוא ביקש לשוב לכור מחצבתו, אל המקום בו הוא יחוש בבית, אל עם ישראל. מרקוס עשה צעד משמעותי בהחלטתו להתנתק מן העולם הנוצרי ולבחור בחירה שלמה ביהדות ובאלוקי ישראל. לאחר עיון מחשבתי ובירור עמוק, מרקוס החליט להתגייר, לשוב לדת היהודית של משפחתו. הוא חזר ושאל את הקב"ה: "מה אתה רוצה ממני? הנני!". ככל הנראה דברי הנביא "ושבו בנים לגבולם" מתייחסים למרקוס ולדומיו אשר לאחר שעברו תהומות במים רבים, הם חוזרים למי מנוחות.
(וישלח תשפ"ב)
