האם ניתן לשנות את העבר?

ישנן שתי גרסאות למה שקרה בעבר הנוראי, כפי שיוסף הצדיק מנסח זאת. האחת, באוזני שר המשקים, בבור במצרים – "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר".

השניה, בהתוודעו לאחיו- "… וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם… לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱ-לֹהִים".

יש כאן חטיפה, התעללות וכמעט אובדן אמון, תקווה ותוכנית אלוקית. מה פרוש העניין? התבגרות? השלמה? 'רגיעון' לאחיו המודאגים? באיזה דעה אוחז יוסף 'באמת'?

תחילה הבה ונכנה את התופעה בשמה- "פירוש עכשווי לאירועי העבר"! ניסוחי יוסף הם לא פחות מקריאת תיגר על הנחת יסוד אנושית שלפיה העבר אינו ניתן לשינוי!

אכן, עובדות מן העבר, לא ניתנות לשינוי אך יחסינו אליהן ניתנות גם ניתנות לשינוי. 'כפי שאני', אומר יוסף הצדיק, 'שיניתי את דעתי ביחס לאירועי העבר, אני מציע גם לכם פתרון זה'. 'עתה מתברר כי כולנו היינו ונשארנו כלים קטנים על לוח השחמט האלוקי'. במונחים פסיכולוגיים עכשוויים, אנחנו 'מתקנים' את זיכרון העבר שלנו ובכך אנו חשים טוב יותר בהווה. פרופסור מרדכי רוטנברג אבי 'הפסיכולוגיה היהודית' אף הפך רעיון זה לטיפול קליני של ממש.

תובנה זו פותחת בפנינו עוד כיוון מהפכני המטשטש לחלוטין את גבולות הזמן. הואיל ופעולות העתיד שטרם התרחשו עדיין אופציונליות עבורנו, אפשר שבתכנון מדוקדק ומחושב נוכל לכוונן כך שיוכלו 'לתקן' את טראומות העבר. אנחנו כבר לא שבויים בידיו! אנחנו רותמים אותו לטובתנו.

אנחנו משתחררים מכבלי העבר על ידי מתן פירוש רטרואקטיבי לאירועיו. אנחנו משתלטים במובן מסוים על גורם הזמן, אנו רותמים אותו לטובתנו, לעולם פנימי שלם יותר ברמה האישית והלאומית.

שנים אחר כך במות יעקב אבינו, שוב עושה שימוש יוסף בטכניקה קלינית זו. הוא מרגיע את אחיו- וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב".

עתה מתברר כי דבריו בשעת התגלותו לאחיו לא היו 'רגיעון'. הם מבטאים שינויי תפיסה עמוקים של אירועי העבר. הם מאירים אותם באור אלוקי חדש ומפעים. הם צובעים את זמן העבר בצבעים חדשים. יוסף הצדיק עומד על כך שגם אחיו ישנו את תפיסת עולמם בדומה לתהליך שהוא עבר, על אף שלהם זה קשה יותר בשל היותם המושא של הטראומות אותן חווה.

(ויגש תשפ"ב)