המטרה הכפולה

כשביקש יצחק אבינו לירד למצרים נתגלה אליו הקב"ה ואמר לו: "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך". באמירה "שכון בארץ" למדו במדרש [ב"ר סד] שהוטלו על יצחק שתי משימות בארץ ישראל: "שכון בארץ – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב. דבר אחר: שכון בארץ – שכן את השכינה בארץ". מהאמירה הזו הבין יצחק שהוטלו עליו שתי משימות בארץ ישראל, האחת גשמית־חומרית והאחת רוחנית, משימות הדורשות שני סוגי כישרונות הרחוקים זה מזה, שקשה למצוא אותם באדם אחד. ועל כן הבין יצחק שבשביל להגשים את שתי המשימות הללו נתן לו הקב"ה שני בנים השונים זה מזה מן הקצה אל הקצה, בעלי תכונות הפוכות, אחד איש יודע ציד איש שדה, והאחד איש תם יושב אהלים, שהאחד יעסוק בישובה הגשמי של הארץ, יבנה שכונות, ייטע עצים וכדומה, והשני הספון באוהלה של תורה הוא שישכן את השכינה בארץ. רק אחרי שהתברר לו שהברכה שהתכוון לברך את עשו, שהיא כולה בתחום החומר בלבד: שפע כלכלי (מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש) ועוצמה שלטונית (יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים), והברכה שנאמרה ליצחק ברוח הקודש הנה הוא רואה שהיא נמסרה מן השמים ליעקב ולא לעשו, מאז הבין יצחק ששתי המשימות: בנין הארץ והשכנת השכינה, שתיהן תעשנה על ידי יעקב בלבד, ואילו עשו אינו שייך כלל למשימות של בית אברהם.

מחשבתו הראשונה של יצחק, של הפרדה בין החומר והרוח, לא היתה מופרכת לגמרי, גם אם הוא הבין לבסוף שאין בעם ישראל הפרדה בין החומר לרוח, והעם בכללו חייב לעסוק במשולב גם בזה וגם בזה, אבל בסופו של דבר למעשה נתחלקו שתי המשימות הללו לשני שבטים, שבט יהודה ושבט יוסף.

במאמרו "המספד בירושלים" מסביר הראי"ה, שכמו האדם הפרטי, שהקב"ה יצר אותו בגוף ונשמה, ובמקביל נטע בו כוחות כפולים, האחד הדואג לשמר את קיום הגוף על מכונו ולשכללו ולפתחו, והשני המחזק את כח הנשמה, לעדנה ולשכללה, ואם גם למראית עין נראים שני הכוחות הללו כמנוגדים זה לזה, הרי תכלית השלמות היא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי עם נשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, "נשמה בריאה בגוף בריא", שהתכלית היא שהנשמה בכוחה האדיר תמשוך אחריה את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, ובעזרת שניהם יגשים האדם בחייו את חפץ ה' בעולמו. ומוסיף שם הראי"ה שכדוגמת האדם הפרטי כך גם בכנסת־ישראל יצר הקב"ה את שני הכוחות הללו, האחד מקביל לערך הגוף האנושי, הכח הפועל לשכלול האומה במעמדה החומרי, והשני הכח לשכלול רוחניותה של האומה, וגם כאן הכח החומרי צריך להיות טפל לכח הרוחני, להיות הבסיס והתשתית לכל התכניות הרוחניות הגדולות והקדושות שביעודו של עם ישראל, להיות עם קדוש לה' אלקי ישראל, גוי אחד בארץ לאור גויים.

להגשמת מטרה כפולה זו הוכנו באומה כבר משחר ימיה שני הכוחות הללו, בשבטים יוסף ויהודה. שבט יהודה הופקד להיות האחראי לרוחניותה של האומה ועל שבט יוסף הוטל להיות הדואג לצד הגשמי שלה. על כן היה יוסף המשביר אשר שלח אותו אלוקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, אשר החיה את יעקב ובניו במצרים בחומר "לחם לפי הטף". וכך יהושע בן נון משבט אפרים, הכובש הגדול שהנחיל את הארץ לשבטי ישראל, ואחריו ירבעם בן נבט שעליו נאמר: "והאיש ירבעם גיבור חיל, וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא, ויפקד אותו לסבל בית יוסף" [מלכים א, יא כח]: ואילו יהודה מייצג את הצד הרוחני ככתוב: "היתה יהודה לקדשו", ולכן לפני שירדו למצרים שולח יעקב את יהודה להורות [בראשית מו כח] ואמרו במדרש [ב"ר]: "להתקין לו בית ועד, שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו". וזהו תפקיד מלכות בית דוד לאורך כל תולדות האומה עד שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

(ויגש תשפ"ב)