בשעה שאנו נתקלים באדם שרימה אותנו, באהוב שהכזיב, ברב שסרח, בנאמן שבגד – אנו מחשבים את דרכנו, ובוחרים בין שתי אפשרויות בסיסיות. ראשונה בהן היא להכריע כי מחיר נתינת האמון בבני אדם כבד מידי, שכן נחשפה לפנינו העובדה שלעתים יכולת השיפוט שלנו לא קיימת, ואנו משלמים מחיר יקר עבור כך. בשל כך, אנחנו יכולים לבחור בביטול האמון שיש בנו ולחיות בחשד מתמיד שמא ירמו אותנו, לוותר על האהבה המתמכרת ולדאוג לחוזים, הסכמים, צילומים ויומנים משותפים, להתרחק מהשפעתם המבורכת של רבנים ונשות ואנשי רוח ולמצוא תמיד את הממד המניפולטיבי, וכדו'. כך נהיה בטוחים מאוד, אך נחמיץ את מה שיכול להתרחש ממפגש אמת בין בני אדם.
אפשרות שניה, מורכבת משני שלבים. בראש ובראשונה, לא להניח לנפילות החריגות להרוס את מה שיכול להתרחש בעולם בו בני אדם נותנים אמון האחד בשני, קשורים בהם, מקבלים מהם ומעניקים להם. זוהי נקודת המוצא, בדרכה של ההלכה, הקובעת את החזקה הבסיסית שבין בני אדם. עמדה זו אינה יונקת מעיוורון ומהתכחשות שמא תהיה בגידה ונפילה, כי אם היא בחירה בעיניים פקוחות לרווחה: אנו יודעים שאפשר שנתבדה, ואף על פי כן מוכנים לשלם את מחיר הספק, כדי לזכות באורח החיים היסודי והבסיסי של קשרי הנשמות, מסורת התורה, התגלות האהבה והנאמנות שבין בני אדם.
ומה עם האפשרות שאכן בוגדים בנו? מה עם האפשרות שאותו מנהיג רוחני מעמיד פנים, אוהב מתגלה כזייפן, ונאמן כבוגד? יש לנו סימני אזהרה מסוימים, שכדאי לנהוג בהם. בראש ובראשונה, לסמוך על החושים שלנו. אם זה מריח לא בסדר ונראה לא בסדר ואנו חשים שמשהו לא בסדר – זה כנראה לא בסדר. במקום להטיל ספק מתמיד באינטואיציה העצמית שלנו – דווקא מתוך הידיעה כי אכן ישנן נפילות של בני אדם, גדולים וקטנים כאחד, אנו מחדדים את התחושות הפשוטות שלנו, ובמקום בו נראה כי משהו לא נכון אנחנו לא מאשימים את עצמנו בפרנויה, אלא בוחנים היטב את המצב.
אך מעבר לכך, יש הרבה סימנים מחשידים. במקום בו תובע הצד השני סודיות, ומחייב להסתיר את צורות הקשר בשל נימוקים כלשהם – שם נדלקת נורה אדומה; במקום בו מחניפים לנו, ואומרים כי "רק אנחנו זוכים ביחס המיוחד הזה, ואחרים לא יזכו בו" – שם נדלקת נורה אדומה; במקום בו אדם שפנינו לייעוצו ולבקשת השראת הרוח שבו פותח בסיפור בעיותיו שלו עצמו ומצפה מאתנו להיות חלק מההתמודדות עימן – שם נדלקת נורה אדומה; במקום בו אנחנו מוצאים את עצמנו עושים 'מרצון' פעולות שרות לטובת אותו אדם, והוא למעשה נהנה בהנאות חומריות מובהקות מאתנו – שם נדלקת נורה אדומה; במקום בו גוערים בנו על כך שאנחנו לא נאמנים, ושאנחנו לא מספיק דבקים בדרך המיוחדת שהותאמה דווקא לנו – שם נדלקת נורה אדומה; וכן הלאה.
וכשאנו מזהים סימנים אלה אנו חייבים לפקוח את העיניים, ונקודת המוצא מתהפכת, לאמור: חזקת החפות מפנה את מקומה לחזקת החשד. חשד אינו אומר שהדברים בהכרח אסורים ואיומים, אך מעתה והלאה אין אנו מעניקים את האמון המוחלט שלנו, אלא בוחנים באופן מתמיד את המציאות.
(ויגש תשע"ט)
זהירות – סכנה!
השארת תגובה