הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)דיון תורני בבית כנסת צריך לנקות את השולחן מנימוקים פוליטיים ותהליכיים, ולעסוק בשאלה העקרונית העומדת לדיון. השאלה המשמעותית ביותר בתחום דיני נפשות של ממש המוכרעת בימים אלה היא הקביעה כי מתקציב סל התרופות הנוכחי והעתידי יילקח סכום עצום כדי לדאוג שלא יהיה ילד בישראל ששיניו יהיו רקובות בשל סיבות תקציביות. להכרעה זו פנים רבות, אולם בבית הכנסת יש לדון בבסיס ההלכתי שלה, והוא משמעותי ביותר.
לכאורה, הכרעה זו מנוגדת להלכה, שכן "פיקוח נפש" דוחה כמעט כל נושא אחר, ובוודאי ששיניים בריאות, ובתחילת הדרך של סל התרופות היו שכתבו כי ישנו סדר הלכתי חד-משמעי: בראש תרופות מצילות חיים, לאחר מכן מאריכות חיים ורק לאחר מכן (ולמעשה לא יישאר תקציב לכך) תרופות הנוגעות לאיכות החיים. כל הקצאה לרפואת שיניים מנוגדת אפוא לכאורה לעיקרון הלכתי זה. התירוצים כי מדובר למעשה בספיק ספיקא של פיקוח נפש ׁ(אם אין שיניים – אי אפשר לאכול) אינם עומדים במבחן ההיגיון ההלכתי, והם נראים כמי שירה קודם את החץ ולאחר מכן סימן את העיגול. כך לא מקיימים דיון הלכתי של ממש.
ההצדקה ההלכתית לכך היא שונה לחלוטין, והיא משפיעה השפעה ניכרת על כל תחומי החיים הפסיקתיים בנושא הציבורי. בראש ובראשונה היא מבוססת על כך שבשל העובדה שמדובר בכסף שנלקח ממיסים ששולמו על ידי הציבור כולו – ההלכה מכירה בכך שזכותו של הציבור לקבוע כי מה חלק ממה שחשוב לו הוא רפואת השיניים שלו, גם אם היא באה על חשבון תרופות טובות יותר להארכת חיים של בני אדם ההולכים למות. זה כוחן של תקנות הקהל, ויש להן עוצמה אדירה בעולם ההלכתי. קשה להמעיט בחשיבות העמדה ההלכתית הזו, ותהיינה לה משמעויות רבות מדין קל וחומר: ומה אם בנושא של חיים ומוות רשאי הציבור להכריע שזה סדר העדיפות שלו, כאשר מדובר בנושאים שהם נמוכים בהרבה על אחת כמה וכמה.
לא זו בלבד, אלא שלמעשה הדברים נמצאים ביסוד התקציב כולו – הלוא הסכום העקרוני המופנה להרחבת סל התרופות לא נקבע על ידי ההלכה, ולא על ידי הרבנות הראשית, כי אם על ידי המערכת הפוליטית, והיא זו שמקציבה מלכתחילה את הסכום שהיא מייעדת לסל התרופות, ולמעשה לכל נושא אחר במדינה. אין פסיקה הלכתית הקובעת איזה אחוז מהתל"ג או איזה סכום יש להקצות לבריאות, ואין אנו מפעילים את הכלל של פיקוח נפש קודם לכל דבר אחר ועל כן מונעים תקציב תרבות או להבדיל לימוד תורה, וכן כל עניין אחר במדינה, אלא צועדים בדרכה של ההלכה, ומקבלים את העיקרון שבנושאים אלה הציבור הוא המכריע על ידי שלוחיו. הדבר מחזק מאוד מאוד את מעמדו של הציבור בקביעת היסודות המהותיים ביותר של החיים, ואת ההכרה העמוקה של ההלכה בעמדות הציבור וברצונו.
אף על פי כן, אני מאמין כי לו היינו עוסקים בשאלות היסוד של הקיום בדרכה של תורה ולא עוסקים בשאלות משניות היינו מוצאים כי על אף הכרת ההלכה בעצם הלגיטימיות של הציבור להחליט על דרכו יש בה כיוון מסוים המנחה את דרכה של תורה, והמדינה היהודית הייתה מושפעת מעולם ההלכה בשל הפיקחות והעוצמה שעולם זה מגלם בתוכו. זו גם הייתה יכולה להיות בשורה אתית נוספת של עולם היהדות למציאות זמננו, והקשר בין עם ישראל ובין תורתו היה הולך וגובר. זהו משמעו של לימוד התורה הציבורי שעם ישראל כל כך ראוי לו וזקוק לו, ואנו קרואים לעסוק בו בשל המשמעות המהותית המגולמת בו – תיקון עולם במלכות ש-די.
תש"ע
