עץ יוסף ועץ יהודה

פרשתנו מסיימת ומסכמת בעצם מהלך שהתחיל לפני שלוש פרשיות ובו מתגלה יוסף לאחים ונפגש מחדש עם אביו היורד עם כל משפחתו למצרים. שאלות רבות עולות מעיון בפרשה אך הבולטות מכולן הן: מדוע דוקא לאחר שניגש יהודה ואומר מה שהוא אומר לא יכול יוסף להתאפק יותר ומבקש " הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י" על מנת שיוכל להתגלות לאחים?

דבר נוסף שזועק לאורך כל מהלך הפרשיות היא השאלה – מדוע לא שלח יוסף במהלך17 השנים שבהן שהה במצרים שליח לאביו לומר לו 'אני חי'? וכפי שאומר הרמב"ן ז"ל: "שלאחר שנהיה שר גדול במצרים איך שלא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לברון כששה ימים ואלו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו". ותירץ ז"ל שעשה זאת למען יתקיימו חלומותיו. ואולם, קשה שאלת בעל העקידה על תירוצו של הרמב"ן, שהרי – ממתי מותר לעבור על מצות כיבוד אב בכדי לקיים חלומות והרי "הנותן חלומות הוא יגיש פתרונם"?

אלא, בהבנת המהלך כולו (ולכך צריכים לראות את שלושת הפרשיות כמכלול אחד ולהשוות בין הנאמר בכולן) נראה שלאורך כל הדרך מנסה יוסף ללמד קוד אחד את האחים, ניתן לסכמו בפסוק שאומר יוסף לאחים לאחר שמתגלה אליהם: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים". למרות שנראה לכם שאתם האחראים לכך, אתם רק הגורם. הקב"ה סיבב כך. זה מה שיוסף אומר לאחים לאורך כל הדרך. הוא נמצא בשליחות ועד שלא יסיים את שליחותו אינו יכול להתגלות.

יוסף נשלח בהסכמתו לשליחות מסוכנת  ע"י אביו: עליו למצוא את האחוה שאבדה בין האחים; כל עוד לא יראה שתוקן חטא השנאה שבין אח לאח אין הוא יכול להתגלות. לכן, רק בראותו את הערבות הקיימת בין יהודה שהוא בכיר האחים לבין בנימין אחיו הקטן בן אמו, יכול יוסף להתגלות לאחים.

זאת הסיבה העמוקה שבדברי הרמב"ן כל שדר שהיה שולח יוסף לפני מילוי משימתו, היתה בעצם הודעה לאביו שהוא נכשל בשליחותו. רק בצורה שבה נעשו הדברים יכול יוסף לשלוח לבסוף בקיום שליחותו מסר -'אבא, אני חי והצלחתי בשליחותי'. אמנם זה לקח שבע עשרה שנים אך לבסוף קיימת האחוה בין כלל בית ישראל; וברוך השם כבר אין אח שנדחה מפני אחיו כפי שהיה עד כאן.

לאחר ששומע יוסף את יהודה אומר "כי עבדך ערב את הנער", כלומר, ישנה ערבות ביננו, יכול יוסף להתגלות לאחים, מפני שישנן שתי שותפויות שמתגלות בשני חלומותיו של יוסף: שותפות וערבות שבגלות שהיא קלה; שם ישנן סכנות משותפות וצריך האחד לשני. הקושי הוא כאשר חוזרים לארץ ישראל והכל בסדר ויושבים תחת גפן ותאנה, אזי מתחילות המחלוקות והמלחמות הפנימיות, אזי תבדק הערבות האמיתית בין האחים. וזהו שבכניסה לארץ ישראל לאחר קבורתו של יוסף בשכם כדבר ראשון שיעשו בכניסה לארץ, יהפכו את הערבות למושג הלכתי מחייב במעמד הר גריזים והר עיבל משם יתגלה כי "כל ישראל ערבים זה בזה".

בתחילה מתגלה יוסף "אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף" מפני שיהודה גילה שהוא הבין את המהלך. אך האחים עדיין לא הראו זאת ולכן מבקש יוסף: "גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י" יהודה כבר ניגש, ועכשיו – מה איתכם? ולאחר שהם ניגשים יכול יוסף להתגלות כ"אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם". עכשיו הבנתם שאנחנו בעצם עם אחד וישנה אחדות וערבות בין שנים עשר עבדיך אחים ולא רק בני איש אחד נחנו.

כל ההפטרה תעסוק בדיוק בזה; היא מדברת על שני עצים שצריך לקחת ולקרב אחד אל אחד; עץ יהודה ועץ יוסף והיו לאחדים בידיך. ואולם, ההפטרה באה מיד לאחר חזון העצמות היבשות: לאחר שחוזרים מהגלות ויפתחו קברותינו ונשב במנוחה, אז צריך את הנבואה שבהפטרה משום שמתחיל הסיכון הגדול שהעצים ייפרדו האחד מהשני ויחזרו שוב כי לא יכולים להיות יחד. מה יחבר אותנו אלומה כי אנחנו רעבים, או הבנה יסודית שאנחנו עץ אחד? ואז, לאחר שמבינים כי עץ יהודה ועץ יוסף ואפרים הינו אחד בידי, יכול להתגלות כי "וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם" ואזי ״וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקּוֹתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם", או אז יכול להיות "וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵא-לֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם".

(ויגש תשפ"ב)