הצוואה של יעקב

פרשתנו עוסקת בצוואתו של יעקב לבניו לפני מותו. אולם, צוואה זו אינה כפי שאנו נוטים לחשוב כלולה ב"ברכות" המפורשות, שהרי אלו הן רק בגדר מידות ותיאור אופיים של השבטים השונים. אולם לאחר מכן נאמר: "וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם", וכאן טמונה הצוואה האמיתית של יעקב לעם ישראל, באמרו להם שהברכה תשרה בכך שהאחדות שלהם תתבטא בזאת שכל אחד ואחד יהיה על פי טיבו וטבעו ולא ישנה דרכו משום הבריות ולציין את הצורך של הקשר עם האחרים והשלמת האחדות בהתכללותם זה עם זה.

ומסיים יעקב בדרישה להצטרפות ולקישור אל אבותיו, כך שידעו שהחשיבות הרבה היא בעצם הידיעה שכולנו בני האבות ואב אחד לכולנו וכן את כך שזהו הדבר שיהיה ייחודי לעם ישראל לכל אורך ההסטוריה (בכך למשל ינסה בלעם לפגע בישראל, בניתוק העם מאבותיו ומהעבר ע"י כך שלא ידע בן מיהו אביו) וצריכים אנו לדעת שרק בלקיחת העבר עמנו ובקישור אליו נוכל להמשיך אל עבר ההווה על מנת להתקדם ולהיבנות לעתיד.

גם ההפטרה עוסקת במעין עניין זה, כאשר דוד המלך, הראשון שמתגלה בו צוואתו של יעקב ש"לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה" מצווה את בנו אחריו למען ידע היאך ינהג בשביל לקיים את דברו ותיכון מלכותו בכדי שהמלך הראשון הנקרא "בן דוד" יוכל להמשיך ולהנהיג את ישראל לכך שתקויים באמת צוואתו האחרונה של ישראל לבניו "עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה".

ואולם באה ההפטרה גם להנגיד לנו את שני אישים אלו: בעוד אצל יעקב ישנה אחדות בין בניו בסוף ימיו וכולם מסובים סביב למיטתו, אצל דוד רק בן אחד זוכה להיות ליד מיטת אביו לפני מותו וישנו פירוד בין בניו.

וכך רק בקיום צוואתו של יעקב המוריש באמונה את בריתו של אברהם ע"י הנהגתו של שבט יהודה, יוכל שלמה בנו של המלך הראשון הנבחר משאר אחיו משבט יהודה, להצליח בקיום החוקים והמצוות ככתוב בתורת משה למען יקים ד' את דברו, אשר דבר אל דוד.

וכך לאחר שבפרשיות האחרונות עסקנו במשיח בן יוסף ובהפטרה עוסקים אנו במשיח בן דוד ההולכים ומתפתחים שניהם, בלימודה של ההפטרה והפרשה שצריך משיח בן יוסף לדעת שמשיח בן דוד הוא זה ההולך בראש, על אף קדימותו בצוק העתים, כמאמר הפסוק: "וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה", שיורה יהודה ליוסף שהוא הינו לפניו. כי כן עדות ביהוסף שמו, שלמלכותו של יוסף יש סוף ושם השם אינו עדיין שלם ורק ע"י יהודה מתקיים ״בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה ד' אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד״.

וכך דוד ויעקב שבשניהם מוזכר הביטוי הייחודי "ויקרבו ימי ישראל/דוד למות", שעליהם אמרו חז"ל שלא ניכרה בהם מיתה שימיהם מתו אך הם לא, ומשום כך דוקא פרשיות המיתה של האבות נקראות על שם החיים ("חיי שרה" ו"ויחי") להורות על הנצח שבקיום צואתם ודרכם, שהרי הם חיים וקיימים בכך ש"נצח ישראל לא ישקר", האידיאה הישראלית נצחה (מלשון נצח). השאיפה אל הנצח מנצחת היא את המוות. וזהו לענ"ד "בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח", כאשר  המוות יתקפל וייבלע ע"י הנצח, בנצחיות הרעיון והדרך, אזי "וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י ד' דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כׇּל־פָּנִ֑ים" וזה עצמו יהיה בחינת "וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙" בהיודע כי "נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר".

מצווים את בניהם אחריהם ומברכים אותם להצלחת דרכם בחיבור חיי הבנים עם דרך האבות ושלמה בברכתו של דוד אביו אליו, זוכה "וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד" לקיום ברכתו של יעקב ליהודה, עד לכינון הממלכה מחדש בהנהגתו של משיח בן דוד שיגאלנו בב"א.

(ויחי תשפ"ב)