אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')
פרשת ויגש נושאת עמה דרמה כבירה. שיאה בנקודה בה יוסף חושף את הסוד עליו שמר מהרגע בו הוא פוגש ומזהה את אחיו והם אינם מכירים אותו. ההתוודעות של יוסף המשנה למלך והקריאה "אני יוסף העוד אבי חי" מכה באחים בעוצמה אדירה, וכך הכתוב מתאר את תגובת האחים: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". מכאן מתגלגלים העניינים למפגש איחוד משפחות יעקב פוגש את בנו "האבוד" ולנוכח העובדה שבהתאם לידיעותיו של יוסף האזור כולו צפוי לעוד חמש שנות רעב, מציע יוסף לאביו ולמשפחתו להגיע למצרים ולהתיישב באזור "גושן". הצעת יוסף אכן מניעה ומובילה את כל המשפחה לרדת אל מצרים.
דרמה גדולה, סוף שמח, אך לא בזאת אבקש לעסוק הפעם. בשולי הפרשה לאחר האיחוד המשפחתי הגדול, מעיד הכתוב על אופן תפקודו של יוסף כמשביר ארץ מצרים, כמי שאמון על קופת האוצר המצרית ורווחת העם המצרי. קריאת הפסוקים מלמדת על דיאלוג מתמיד שמנהל השלטון עם העם, ערוץ פתוח שקיים בין יוסף לבין המצרים, מחד "ויבואו כל מצרים אל יוסף" ומאידך "ויאמר יוסף". לנוכח הערוץ הפתוח שמקיים יוסף עם העם, אנו קוראים על האמון של המצרים בפעולותיו של יוסף, באומרם: "ויאמרו [=המצרים] החיתנו נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה". פסוק זה מוסבר במדרש שכל טוב באופן בו המצרים מבקשים להודות ליוסף על ההכרה באינטרסים ובצרכים הבסיסיים שלהם, וכך הוא לשון המדרש: "שנתת לנו לחם להתפרנס ברעב וזרע לזרוע את האדמה לחיות מכאן ואילך. נמצא חן בעיני אדוני שפסק עלינו הדבר ברחמים".
מכאן לדיון בשאלת האינטרס הציבורי, בפשטות ניתן להגדיר את האינטרס הציבורי כמכלול עניינים שעניינם בשאלת טובת הציבור. בניסיון לפעול באופן שיהיה בו כדי לשקף את הטוב הנכון לחברה בתחומים שונים, כדוגמת רווחה, חינוך, בריאות בטחון ועוד.
הנביא ירמיה באחת בנבואת תוכחה שמופנית למלך בית יהודה אומר: "התמלוך כי אתה מתחרה בארז אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו". המלבי"ם בניסיון לצקת משמעות לביטוי 'אז טוב לו' וכך הוא מניח: "כי אין טוב למלך לדרוש טובת גווייתו [=לטובתו האישית, אלא] רק טובת הכלל".
המאירי כאשר הוא עומד על תכונותיו של "תלמיד חכם" בסוף דבריו הוא מוסיף ומבקש להגדיר את מאפייניו של תלמיד חכם שעוסק גם בשליחות ציבורית, במנהיגות וכך הוא מוסיף את העקרונות שצריכים להיות מונחים בבסיס התפיסה המנהיגותית, וכך הוא לשונו: "ואם הוא ממונה במנהיג ראוי לו לפשפש בכל עניני העיר ולהשתדל בכל מיני תיקון הצריכים בה הן תיקון מדיני הן תיקון נפשיי הן במניעת היזק הן בהשתדלות תועלת". לתפיסתו של המאירי עיקר מאמציו ופעולותיו של המנהיג צריכות להיות מופנות לטובת הציבור.
גישה דומה אנו מוצאים גם אצל ר' יוסף אלבו, בספר העיקרים, כאשר הוא מבקש לשרטט פרופיל מנהיגותי הוא מונה שש תכונות טרומיות שהן הכרחיות עבור המלך, וכך הוא לשונו:
"האחד שצריך שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו ומוסר נפשו להצילם, כמו שמדרך הרועה לסכן נפשו להסיר המזיקין ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל.
"והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו, שאם לא יעשה כן מי ימסור נפשו בעבור כבודו או מי יקנא בעדו אם יבגדו בו.
"והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן, שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי לו לגזול עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם, שאז ישוב העניין בהפך, שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן,…
"והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ כח לבו בגיבורים לשבר מתלעות עול ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא מעשות משפט.
"והחמישי שיהיה אמת ולא ימצא עולה בשפתיו וישפוט משפט צדק, שמי שהוא מכחש או דובר שקרים הנה הוא אם מפני היראה או מפני שאינו יכול להשיג רצונו בזולת זה, והשופט אין לו לירא משום אדם,…וכל שכן המלך שאין מי שיעכב על ידו מעשות רצונו, ועל כן אין ראוי לו שישקר, ועוד כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עולה ולשונו תהגה רמיה.
"והשישי שיהיה ירא שמים וחרד על דבריו ויהיה נכנע לעובדי השם יתברך וישמור מצותיו שנצטווה עליהן מצד שהוא מלך או אחר שהוא מלך, ואף בשאר המצות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצות יותר מהם…".
מעניינו של יוסף והדיאלוג שהוא מקיים עם המצרים ניתן אולי לבסס את התפיסה לפיה נבחר ציבור הוא שלוח ציבור, בחירתו אינה צריכה לנתק את המגע עם הציבור אלא, ואולי ביתר שאת, עליו להמשיך גם אחרי בחירתו לקיים דיאלוג מתמיד עם הציבור, עם שולחיו. מנהיגות צריכה להישאר קשובה לצרכים הקיומיים והחיוניים של העם, מנהיג הסבור שעם בחירתו עליו לנתק מגע משולחיו ולפעול בהתאם לנכון בעיניו מבלי ליתן דעתו לקול העם חוטא לתפקידו.
(ויגש תשפ"ב)
