אלו שמגיעים לגדולות

משה היה מסוגל להתעלות ולראות את הצער ובקשת הגאולה של עמו ולכן נהיה גואלם

מי אינו רוצה לזכות בגדולה כזו שהיא רבת משמעות ומבשרת בשורה מיוחדת לעולם, כל אחד בתחום הקרוב אל ליבו ולא כהתנשאות על אחרים? יש רבים שאף מוכנים לשלם את מחיר המאמץ, הוויתורים והקשיים כדי להגיע לגדולה. רבים מעוניינים שהחברה תכיר בגדולתם ותדע לתת להם את הכבוד המתבקש.

מה ראוי להיחשב גדולה? האם רק מה שאנשים מחשיבים או שיש גדולה אמיתית שערכה הוא עצמי גם כשאחרים לא כל כך יודעים להעריך אותה? מאידך גיסא, יש והגדולה מצטמצמת לתחום צר בחיים בעוד שבתחומים אחרים ישנה קטנות וקטנוניות. השאיפה לגדולה היא תוצר של בריאת האדם, נזר הבריאה בצלם אלוקים. לכן ראויה לו גדולה וגדלות הדעת. לכל אדם יעדים, אתגרים ומצוקות שהיה רוצה לפותרם, שהיה רוצה לזכות להיגאל מהם ולזכות להצלחה לשלווה ואושר. בהגיע האדם לגדולה אמיתית ולהצלחה הוא זוכה לגאולה האישית שלו.

כך גם לאומה. לעם ישראל יש שאיפה לגדלות רבת משמעות בעלת ערך עצמי ולא כהתנשאות על אחרים, לבשר בשורה מיוחדת לעולם. וכשהאומה בגלות ובשעבוד ואינה יכולה להגיע לכך היא משתוקקת להיגאל.

לא בכדי נבחר משה להיות הגואל של עם ישראל ומעצב השאיפה שלו לגדלות אמיתית של האומה ושל יחידיה. הביוגרפיה שלו קשורה לגדילה האישית שלו. וממנה נמצא ראוי להיות הגואל של עם ישראל.

הכתוב מתאר את שלבי ההתפתחות האישית של משה, והיצירה המחודשת של הקשר והזיקה לעם ישראל: "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן. ותקרא שמו משה, ותאמר כי מן המים משיתיהו. ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב י-יב). משה גדל בבית פרעה כנסיך מצרי: "ויהי בהיות הילד בבית המלך, בבגדי ארגמן לבושו ויגדל בקרב בני המלך, ויהי מקצה שנים חמש עשרה לבוא בית המלך היא שנת שמונה עשרה ליום היוולדו, ויתאוו הילד אל אביו ואל אמו וילך אליהם" (ילק"ש שמות רמז קסו). הדגש על הגדילה מעלה את שאלת המדרש על הצורך לציין זאת: "'ויגדל משה' – וכי אין הכל גדלים: האדם, הבהמה והחיה והעוף? אלא לומר לך שהיה גדל שלא כדרך כל העולם" (שמות רבה א כז). אולם יש בגדילתו הכפולה גם גדולה שלטונית: "ויגדל משה – והלא כבר כתיב 'ויגדל הילד' אמר רבי יהודה בר"א: הראשון לקומה והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו" (רש"י שם). כלומר, שבעת גדילתו החלה גם גדולתו, ומונה לתפקיד רם מעלה במצרים, להיות הממונה על בית המלוכה.

יש קשר בין 'גדילתו' ל'גדלותו', אין זה מובן כלל ועיקר שאדם במצב כזה מחפש את הקשר הקדום למוצאו ולעם משועבד שנחשב בנחות וחסר זכויות: "'ויגדל משה ויצא אל אחיו' – יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה. שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים. זאת שנית שראה בסבלותם היינו שהביט על זה בעין חמלה ולבו עליו דוי, זאת שלישית שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, שהגם שגדל בין המצריים ומתערב עמהם היו כזרים בעיניו, והאיש העברי המוכה הרגיש בצרתו מצד שהוא אחיו עצמו ובשרו, ועל המכה חרה אפו מצד שהוא מצרי נבזה ושפל בעיניו. ובזה עטה כמעיל קנאה על הכותו את אחיו החשוב בעיניו" (מלבי"ם שמות ב יא). ודווקא מכך אנו לומדים על גדולתו. שהיה מסוגל להתעלות ולראות את הצער ובקשת הגאולה של עמו ולכן נהיה גואלם: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך" (שמות רבה שם).

ומכאן הקשר לדורות בין תודעת הגדולה והגאולה, האישית והכללית.

(שמות תשפ"ב)