נסיך מצרים

פרשת השבוע עוסקת בעידן החדש שאחרי מות יוסף. ממשפחה המבורכת בשבעים נפש, הם הופכים לעם שמספר בניו אינו ניתן למניה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". פרעה החליט להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, שנתפסה בעיניו כמאיימת על העם המצרי "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם, א', כ"ב), אך הדבר לא הועיל "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרֹץ".

בתוך קטסטרופה נוראה זו מספרת התורה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שם, פר' ב' פס' א'), "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן ותֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שם, שם, ב'). משה נולד בצל גזרת פרעה 'כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו' (שם, א', כ"ב) והוא ניצל כנגד כל הסיכויים. פרעה גוזר על הבנים ואמו של משה מבצעת לא-מבצעת את גזירתו. הוא ציווה להשליך ליאור את כל הבן הילוד והיא לוקחת את בנה ליאור. לא משליכה, אלא 'שמה' אותו, לא בתוך היאור אלא על שפתו. אחותו צופה על הילד מרחוק ורואה את בת פרעה מגיעה ליאור מלווה בנערותיה. זו שולחת את אמתה להביא אליה את התיבה, "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו" (שם, ה' ו'). 'ותחמֹל עליו', בת-פרעה מסיקה מכלל הנסיבות ש'מילדי העברים זה', ודומה שלא נותר עוד אלא כפסע בין הילד לבין המוות, ואז מתהפך הגורל.

האחות שותלת רעיון במוחה של בת-פרעה: 'האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד'. בת-פרעה משיבה לה" 'היליכי את הילד הזה והינקהו לי'. האחות קוראת לאמה – אם הילד, והילד נמסר חזרה לאמו כדי שזו תיניק אותו, תמורת שכר. "ויגדל הילד, ותבִאהו לבת פרעה ויהי לה לבן", ותקרא שמו משה, ותאמר, "כי מן המים משיתהו".

הסיפור פותח בלידת הבן ומסיים באימוץ הבן. את עיקרו של 'חילוף האמהות' המתואר בסיפורנו יש לראות בקריאת שם הילד השמורה פעמים רבות לאמהות שהמקרא מתאר את לידתן, והנה, בסיפורנו נשמרה זכות זו דווקא לבת פרעה. הנצי"ב בפירוש 'העמק דבר', מקבל את ההסבר לפיו משה הוא אפוא שם מצרי שמשמעו במצרית העתיקה 'בן', וכותב, "…משום שהצילתו מן המיתה וגם גידלתו נחשב כאילו ילדתו, וכמו שאמרה… דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד… והוא ביאור נכון".

הקשר הראשוני "אם-ילד" (המרכאות כדי לציין כי כינוי זה כולל קשר של הורה/מטפל עם תינוקו, לאו דווקא האם, א.ר), חיוניים כחוויה מעצבת בתהליכי ההבשלה של המוח החברתי, דרך השפעתה על התפתחות של מנגנוני בקרה עצמית, המאפשרים את היכולת לפתח יחסים בין-אישיים וקירבה.

מדוע היה משה – מושיען של ישראל לעתיד – צריך 'להיוולד מחדש' בנסיבות המיוחדות שעליהן מסופר בפרשה? מדוע היה עליו לעבור מאמו הביולוגית הישראלית – בת לוי – אל אם מאמצת מצרית שתגדל אותו משחר ילדותו – מאחר שנגמל – ועד לבגרותו? ומדוע האם המאמצת הזאת הייתה צריכה להיות דווקא בת פרעה? רבי אברהם אבן עזרא בביאורו הארוך כותב, "…אולי סבב השם זה, שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים…ועוד דבר אחד, כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם" (פס' ג').

בראש עם ישראל בדור שבו יחל המאבק על היציאה לחרות, צריך לעמוד מנהיג שהוא עצמו בן חורין. מנהיג כזה אינו יכול לצמוח מתוך המון עבדים נדכה ומושפל. כדי להצמיח מנהיג בן חורין עליו לגדול בסביבה חברתית של בני חורין, ומוטב – בבית מלכות. דבר זה יאפשר לו מאוחר יותר לעמוד לפני פרעה ולנהל עמו משא ומתן בדרכים המקובלות ובגינונים שאותם למד עוד בנערותו בחצר פרעה עצמו. התורה מתארת את משה היוצא אל אחיו, גילו אינו מוזכר בכתוב, אך מתברר כי כבר היה נער בוגר המסוגל להמית נוגש מצרי. משה גדל אמנם בבית פרעה, אך שמו ונסיבות חייו שהביאוהו לגדול בבית זה, שלא הוסתרו ממנו מעולם על ידי אמו המאמצת, הזכירו לו ללא הרף את מוצאו, ובכך נתחדד אצלו השוני המהותי בינו – פליט אסופי מילדיו של עם נרדף – לבין סביבתו האצילית המצרית. כך, באופן פרדוכסלי, דווקא גדילתו של משה במוקד הרשע – בבית פרעה, תביאנו ליכולת לשלול את השעבוד של עמו מיסודו, ולראות בו עוול המצריך תיקון.

נפלאות הן דרכי ההשגחה והגאולה. מגזירת 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', ניצל מושיען של ישראל הגדל כנסיך מצרים, הקרוי בשם הניתן לו על ידי אמו המאמצת, בת פרעה. הוא שיוציא את ישראל ממצרים, ימסור להם את תורת ד', המכונה בפינו 'תורת משה'.

(שמות תשפ"ב)