הקשר שבין אתיופים ואפרו-אמריקאים

לחבר טוב שלי, עוד מהכפר באתיופיה, קראו טגבו, ובישראל הוחלף שמו לאברהם. אבל, מיד אחר כך גילה שגם אחיו קיבל את אותו שם – אברהם. הוא תיאר בבדיחותה: "כאשר ירדנו מהמטוס התבקשנו לעמוד בשורה אחת. הגיע אחד מהסוכנות וחילק לנו שמות בחינם. הוא התחיל בראשון בשורה, אברהם, יצחק ויעקב, אברהם, יצחק ויעקב וכך הלאה עד שהגיע לאחרון". אבל עדיין, היו שני אברהם בבית אחד- אז הוא שינה את שמו לשם עברי אחר. ובא לציון גואל. היום הוא עורך דין מצליח.

יש לי חברים נוספים שלא היו מוכנים להישאר עם השם העברי שכבר הוחלף עם העליה לישראל והתעקשו לחזור לשם המקורי מהבית. יש המבקשים לקרוא להם 'ישראלים' ולא 'יהודים', כי הם מעשרת השבטים האבודים ולא משבט יהודה או בנימין. יש המבקשים לקרוא להם 'יהודים' ולא 'ביתא ישראל', ויש המבקשים לא לקרוא להם 'יוצאי אתיופיה' אלא 'ישראלים'. מה נכון?

רש"י בתחילת ספר שמות (א', א), מדגיש את חשיבות השם לעומת המספר: "אע"פ שמנאן בחייהם בשמותם חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם…". הרב יהודה עמיטל זצ"ל נוהג היה להזכיר דבר זה בהקשרים שונים, אבל בעיקר כשדיבר על זהות אינדיבידואליות מול זהות קולקטיבית. הוא נהג לומר: "מספר מייצג את ההמוניות, הסתמיות, יחידות אנושיות שדומות ולעיתים אף שוות זו לזו. שם, מייצג את המיוחד בכל אדם כעולם קטן, את המאפיין ומציין אותו והופכו לשונה מאחרים" (קול יהודה, עמ' 132).

בשורות הבאות ארצה להסביר כיצד הבחנה חשובה זאת בין מספר לשם, רלוונטית לדיוננו.

באחד מביקוריי באחת הקהילות בארצות הברית פנה אלי אחד הרבנים כ- Ethiopian Israeli rabbi. כששאלתי מדוע הוא מגדיר אותי כך, ענה לי שזה כמו African American. הרהרתי בדבר אבל גילתי שקיימת בעיה אקוטית עם הגדרה זאת באמריקה. ה"שחורים" באמריקה הם יותר אמריקאים מכל אדם "לבן" אחר באמריקה. רוב ה"לבנים" יודעים מאיזה מקום ספציפי הם היגרו, לעומת ה"שחורים" שאבותיהם ואימותיהם שנלקחו, בכח הזרוע ובאכזריות לעבדות מאפריקה, ואינם זוכרים את מוצאיהם. הלבנים לא נקראים על פי מקום מוצאם – למשל, מי שהיגר מרוסיה Russian-American, או מי שהיגר מהונגריה Hungarian American, אולי בדור הראשון, אבל בהמשך הם וודאי נטמעים סופית. עצם העובדה שאצל השחורים זה ממשיך גם בדור העשירי פירוש הדבר שיש בו החפצה של אוכלוסייה שמזוהה על פי צבע עורה. כמו שאמר לי ד"ר אריה טפר, יליד וושינגטון – האוכלוסייה השחורה בארצות הברית מונה כ- 40 מיליון בני אדם, ולזהות אותם כמקשה אחת כמייצגים יחידות אנושיות שוות זו לזו בזהותם זהו עוול אנושי וזלזול באינטליגנציה שלהם כמייצגים אינדיבידואלים שונים.

גם כשמדובר ביהודי אתיופיה, אפילו מי שנולד בארץ, קודם כל מזוהים כאתיופים. מכאן שצבע עור משחק תפקיד חשוב עבור המזהים אבל לא כך אצל המזוהים. כל זה כדי ליצור דיסוננס זהותי, בעיקר אצל דור ילידי הארץ. אם אשתמש במושגיים רפואיים, אנו מוכרחים לבצע הבחנה בין הסימפטום למחלה, או, במושגים חסידיים- בין הפרטים לנקודה, או, בלשון המדרש, בין המספרים לשמות. וכן, בלשון שלנו- בין צבע עור לזהותו של אדם.

בשנים האחרונות, ללא כל קשר ליוצאי אתיופיה, אנחנו נתקלים בתופעה של החלפת שמות; למשל במצב בריאותי או כלכלי קשה, או במצב שהזיווג מתעכב וכן הלאה, בתקווה ששינוי השם יביא אתו מזל טוב. קל מאוד לכאורה להאשים את השם במזל הרע, אך במקרים רבים שינוי השם לא מביא לשינוי המצב. מכאן שלכאורה שינוי השם נראה כאקט קוסמטי בלבד, שאינו כרוך בקשיים ובעבודה קשה.

עם זאת, כדאי לדעת שאדם אינו מקבל סתם כך את שמו. עפ"י המסורת הרבנית, בעיקר הקבלית, כאשר הורים באים להעניק שם לילדיהם, למעשה נופלת בפיהם מעין נבואה קטנה, ומשמיים מותאם שמו של הרך הנולד לנשמתו. במצב זה יש השפעה רוחנית.

בתרבות האתיופית השמות מוענקים מתוך מניע ולא באופן שרירותי. השמות לא מסמלים, כמו במסורת הקבלית, דבר מיסטי, אלא שמות המצליחים לבטא את הקשר הבין אישי או מצבים העולים וצפים מן החיים עצמם. פה יש השפעה רגשית.

ואכן, עלינו להבין שהשמות שמוענקים לאדם או לקבוצה אינם שרירותיים, השפה שאנו משתמשים בה בכוחה לעצב מציאות. מצד שני, בשורש העניין, יש להבין שהשפה איננה חזות הכל. נראה שיותר משהשפה עושה את האדם – האדם עושה את השפה. עצם העובדה שיהודי אתיופיה חלוקים בתוכם בשאלה כיצד להגדירם מלמדת שבעניין השמות אין נכון ולא נכון, צודק ולא צודק, אלא הרגשתו של הסובייקט. בתוך יהודי אתיופיה, כמו כל קבוצה אחרת בישראל, יש הרבה סובייקטיביים.

(שמות תשפ"ב)