ממי וממה השתחררנו?

העבדות כמציאות תודעתית המשיכה להיות חלק מהוויתם, ובעצם, מהוויתנו עד היום הזה

כה אמר ז'אן ז'אק רוסו הפילוסוף הצרפתי- "האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים. פלוני סבור שהוא אדון לאחרים, והוא בעצמו עבד יותר מהם". הוא עוסק כמובן במושג החרות. ובכן, למה אנו מתכוונים באומרנו כי אנו בני חרות?

האם זו חירות אישית, לאומית? חופש דיבור? אדונים לעצמנו? חרות כלכלית? מימוש עצמי? שחרור מפחדים והתמכרויות? הכל יחד? נדמה לי כי מן הפסוקים של הפרשה אנו יכולים להפריד את 'המוץ מן התבן', את הסיבות מן התוצאות, את הביטוי להיותנו עבדים מן הסיבות לכך.

זו תהיה יומרה לעסוק בטור קצר זה במונח כה מופשט אבל אני מבקש לעסוק רק בהיבט אחד ורלוונטי לנו.

נבחן את התהליך הנפשי שעשו אבותינו העבדים במצרים עד להכרזתו המפתיעה של פרעה – "הנה עם- בני ישראל". בתהליך הדרגתי נשללו מן היחיד בעם ישראל זכויות יסוד שמקנה החברה או עולם הערכים האוניברסלי. כוחות השלטון האדיר שיתקו את רצונו ושאיפתו של היחיד ובמישרין את יכולתו להיות עם. במצרים, הבעיה אף היתה חמורה יותר. תהליך זה, שהשפיע גם על המוני המצרים, זוהה עם אלילותו של פרעה והיותו בעיני ההמונים מזוהה עם כוחות הטבע.

השיתוק שאחז את העבדים העבריים פסק כאשר הגזרות הגיעו עד כדי השמדת ילדיהם. תיאוריות שלטון, אידיאולוגיות משפיעות ואקסיומות, חדלו לפתע להיות רלוונטיות, מובנות ומשפיעות. הכוח הקמאי ביותר של האדם, כוח החיים וכוח השמירה על הדורות הבאים ניצב אט אט בפני מכונת ההשמדה המצרית. הצפנתו של משה בתיבה הינה ביטוי אחד בלבד להתעוררותם של כוחות אלו.

מה היו יכולים אבותינו העבדים להציב כתיאוריה, תורה או אידיאולוגיה כנגד המעצמה המצרית? במה הם היו יכולים להיאחז כדי לראות את הדרך החדשה, הרצויה והנכונה? מופתים! כוח עליון המתגבר על האימפריה המצרית על חרטומיה, כוהניה וחייליה. לצורך כך הם היו צריכים לפרמט מחדש תודעה צרובה מאות בשנים בעומק פנימיותם. כדי לצאת מן הקבעון הנפשי הזה הם היו צריכים כוחות בסדרי גודל גדולים מאלו שהביאו אותם עד הלום.

כאשר הם יעמדו בפני כוחות אלו ולא יירתעו, אות הוא לכך כי נפשם נרפאה. ברם, אנו יודעים כי העבדות כמציאות תודעתית המשיכה להיות חלק מהווייתם, ובעצם,  מהווייתנו עד היום הזה. הכוחות הללו ממשיכים להיות כוחות מתנגשים בעצמה בכל דור ודור. כדי לעמוד בכך אנו בונים 'מוסדות' חינוכיים, שלטוניים ומשפטיים כדי שישאירו אותנו בצד הנכון של המפה. אלא שמעתה הסכנה רק משנה את פניה. מוסדות אלו כפי שהתרחש בהיסטוריה של כל העמים ושלנו כמובן, הפכו להיות 'האדונים' החדשים של 'העבדות' החדשה.

מלחמה זו, לפחות במימד הפילוסופי, הינה מלחמה מתמדת. הקיבוצים כדוגמה, ביקשו להשתחרר מן 'המשרד הארצישראלי' כדי לתת ביטוי לכוח החירות שלהם. ברבות הימים החליפו מוסדות הקיבוץ' הוועדות, המזכירות, ובעלי התפקידים את הכוחות המשעבדים הקודמים והדרא קושיא לדוכתא.

התהליך העובר כיום על התנועה הקיבוצית הוא 'יציאת מצרים' שלהם.

(וארא תשפ"ב)