הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
אנו פותחים השבת את ספר שמות, אותו אנו רגילים לכנות כספר הגלות והגאולה. אולם, אם מתבוננים אנו בסיפור הפרשות הראשונות של ספר שמות, יכולים אנו לראות כי הפסוקים העוסקים בגלות מצרים הינם בודדים בלבד ורוב פסוקי הפרשות עוסקים בתהליך הגאולה של ישראל ממצרים. ואין זה תהליך פתאומי, כי אם כאיילת השחר המנצנצת ובאה כך היא גאולתן של ישראל בימים ההם ובזמן הזה.
קו התפר המביא לתחילת תהליך הגאולה של ישראל נמצא כאשר גדל משה "ויצא אל אחיו". אמנם רגילים אנו לומר שיצא אל אחיו, כלומר אל עם ישראל, אך מעיון מעמיק יותר אין דבר זה מובן כלל וכלל. משה הגדל בבית פרעה הינו בעצם יורש העצר של פרעה ואמנם יודע הוא כי מבחינה ביולוגית אחיו הם עם ישראל, אך מבחינה תרבותית אחיו הם המצרים ושואל משה את עצמו מי הם הראויים להיקרא אחיו המצרים או העבריים. והוא יוצא לחפש את האחווה (כפי שעשה זאת יוסף לפניו וזו הסיבה לענ"ד שמשה הוא זה שייקח את עצמות יוסף עמו) ובתחילה חושב שמצאה אצל ישראל, כאשר מציל את העברי מידי המצרי, אך כאשר מתברר לו כי גם העברים נצים ואינם רוצים בו, הוא מתייאש הן מאלה והן מאלה ולכן פונה הוא אל עבר מדיין, מבני בניו של אברהם שמנהיגם – יתרו – פירש מעבודה זרה ולכן מהווה בעיני משה תחליף ראוי לעברים, כמועמדים להמשיך דרכו של אברהם. ואל נחשוב שמשום שהרג מצרי הוצרך לברוח, שהרי הוא הינו נסיך מצרים שבשבט פיו ממית ומחיה, אלא גילה במעשיו שבחר בעבריים נגד המצריים, דבר המעמידו כבוגד במצרים. אך במעמד הסנה מברר הקב"ה למשה שאמנם צדק בבחירתו הראשונה והעברים הם אחיו באמת והם הצריכים להיגאל. ומכאן ואילך עוסקת הפרשה בתיאור התהליכים של גאולת ישראל ממצרים עם כל הבעיות העלולות להתעורר, מפקפוק באמיתות השליח ועד לחוסר אמונה בהגיע הזמן לצאת ועקב כך ההשקעות במצרים עד מות.
סכנות אלו ואחרות הן המובאות לאורך ההפטרה, המתארת גם כן את המאורעות המתרחשים בתהליך הגלות של ישראל ובצמיחת הגאולה ובחזרתו מהיות יעקב לשם ישראל יקרא. ואמנם בגלות היו יסורין ותלאות, אולם כל זאת רק למרק עוון וכל המבקשים את נפשנו נעלמו מעל מפת ההיסטוריה בעוד עם ישראל חי.
ואולם הגאולה תחל בכך שילוקט עם ישראל לאחד, כאשר יבינו יוסף ויהודה שרק יחדיו יכולה לבא גאולה; באיחוד הכוחות כולם על אף ובזכות השוני והרבגוניות המשלימה. או אז יוכלו האבדים והנדחים לשוב ולהשתחוות לד' בירושלם.
ואולם בנו לבנות ממלכת כהנים, ארץ ומדינה, ספרא וסייפא. ובהבנת יוסף והמדיניות, שאין הוא יכול להתקיים בלא המסורת ובלא בית מדרשו של יהודה, רק בזאת יוכל שמו להיות מקודש והיה ד' אחד ושמו אחד.
כך ההפטרה מדגישה את מה שסיים את ספר בראשית ומתחיל את ספר שמות, בהבנה העמוקה כי הגאולה מתחילה קמעא קמעא ואף אם נראית מעוטפת ספירים ומלובשת בלבוש זר, צריכים אנו להתאחד ולידע כי לא אלמן ישראל וכי דוקא מתוך קישור זה אל החוץ יכול הפנים להיות טהור ומלא יותר כפי שהיה עם יוסף ומשה עד לזמן בו יודוך אחיך ובן דוד מיהודה אשר לא סר שבט ממנו ומחוקק מבין רגליו יגאלנו וישלים את אשר התחיל זה שהוא ערב לו מבנימין בב"א.
(שמות תשפ"ב)
