בן פורת יוסף

פרשת וישב היא הראשונה בטרילוגיה הבנויה משלושת הפרשיות וישב-מקץ-ויגש, שהשל"ה הקדוש חיברם יחד בפירושו תחת השם הכולל "צאן יוסף". ואכן, טרם הגיעה העת של "היתה יהודה לקדשו" כשלב מקדים ל-"ישראל ממשלותיו", ומראה לנו התורה את נסיבות עלייתו של יוסף לשלטון, כאשר יתבטא הדבר בגרירת כל המשפחה לירידה לארץ מצרים.

דבר זה מפתיע ביותר כששמים לב לכך שהתורה כבר הדגישה בפרשת ויצא כי זה היה דווקא כאשר ילדה רחל את יוסף, שיעקב הבחין כי הגיעה עת קץ גלותו אצל לבן וכי צריך הוא לחזור לארצו כדי לעשות לביתו.

יוסף מתגלה איפה במורכבות זהותו הרב-מימדית, הפונה כלפי חוץ תוך כדי היותה מושרשת עמוקות בתודעה עברית בלתי מתפשרת. הוא דוגל בהכרח לצאת אל האומות כדי להביא לתיקונו הכללי של העולם וזהו רוגזו של יוסף המונע מיעקב לשבת בשלוה בארץ אחוזתו, לקיים סוף סוף את ההבטחה של "לך ולזרעך אתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם".

אבל יציאתו של יוסף אל האומות, אותה הבחינה שמזכה אותו להיות מזוהה עם הפסוק "שיכן אהולו באדם" היינו בזהות האנושית הכוללת, דווקא כי נתפרקה לרסיסים בעקבות מגדל בבל, אין משמעותה כלל וכלל התבטלות בחיק האומות. יוסף מבקש להיות כשגריר מחשבת הבריאה בין האומות. ההצהרה החוזרת שלו "עברי אנכי", "כי גנוב גונבתי מארץ העברים", מזכה אותו להכרה ממלכתית דווקא בזכות זה: "ושם איתנו נער עברי". הוא ממשיך את שליחותו של אברהם בארץ מצרים, שהיא באותם הזמנים המרכז התרבותי השולט ועולה, מרכז העולם דאז. הוא מקדש שם שמים ובזכות שם השם השגור בפיו יוכר שמו ית' למצרים: "וירא אדניו כי ד' אתו". היינו, התגלות הבחינה של ההשגחה הפרטית הגוברת על פן האלמוני של ההשגחה הכללית בדרכי הטבע. מתגלה גם יחד הבחינה של ברכת ד' בבית ובשדה, היינו שלא ניצול נכון של כוחות הטבע ומאמץ להיות בהתאמה מדוייקת אתם מביא את הברכה אלא רצון ד' הוא מקור הברכות. מי שיודע, ולו במקצת, עד כמה רעיונות אלו מנוגדים בתכלית הניגוד להשקפת עולמה של מצרים הסוגדת לכוחות של החיות הטבעית המיוצגות על ידי אליליה, יבין את עומק המהפכה שחולל יוסף במצרים. התורה מסבירה לנו שבאותה העת מצרים היתה מצד אחד בשיא עלייתה ובכל זאת היא כביכול מכירה את עצמה כציביליזציה ללא עתיד.

פוטיפרע, סריס פרעה, כהן און. מילים אלה מספיקות להביננו את גודל הטרגדיה של מצרים: כהן און, מי שממונה כביכול על פוריותה של מצרים, הוא סריס. פוריותה של מצרים מסורסת. חברה ששמחת החיים אבדה ממנה. והנה מופיע העבד העברי ואשת פוטיפרע מזרזת את יוסף לעשות מלאכתו (עיין רש"י המביא את דברי רב ושמואל בנדון) וביום המיוחד כהיום הזה שהוא יום חג הצחוק, היינו יום חג הפוריות, במובן של "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", מתבקש בן פורת יוסף לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא. וכשהוא מסרב, יוצאת נגדו ההאשמה המפורשת: בשביל זה הובאת לכאן, ועתה הנך חוזר בך?! "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" להחזיר את הצחוק שאבד והוא ממאן ומסרב.

בנקודה הזאת מתגלה הגבול, הקו האדום, בהשקפתו של יוסף, היינו בבחינה המשיחית שהוא מגלם. מגמתו היא לנסות להביא לגאולת העמים בזכות עצמם, אבל לא במחיר של אובדן ישראל. כשראה דמות דיוקנו של אביו – אותה עת דווקא שאביו אומר עליו "חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף" – הוא מבין שאם ממשיך הוא בדרך ההיא זה דווקא מה שיקרה לו: טרוף יטרף. ילדיו לא ידמו לאביו. תשבר השרשרת ולא תושג המטרה. על כן יישאר יוסף במסורת ישראל בשם יוסף הצדיק, היינו שומר הברית, שזו משמעותה העיקרית של המילה (תרתי משמע). במשך כל ההיסטוריה, הזהות היהודית חיפשה את עצמה בעקבותיו של יוסף. ניסתה להתחקות לדרכיו. יש ששכחו שלפן של "יוסף הוא המשביר, הוא השולט" מצטרף הפן של "עברי אנכי", הפן של "יוסף הצדיק", הפן של "גונוב גונבתי מארץ העברים", שלסופו של דבר יביא ל-"פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה איתכם". אלו ששכחו זאת אבדו ויצאו מכלל ישראל.

ובעת החדשה, אלו שנזכרו ב"פקוד יפקוד" והחליטו שוב ללכת בעקבי הצאן, צאן יוסף, להקים את הבית הלאומי בארץ ישראל בחרו להיקרא על שם ציון דווקא. הם לא ידעו וגם לא התעניינו בכך שיוסף בגימטריא ציון ושהחזרה לציון מכינה את בנין ירושלים, עת אשר משיח בן יוסף מעביר את כתר המלכות ליהודה אשר היתה לקדשו והיתה לד' המלוכה במלוך מלך לבני ישראל.

וראוי להזכיר בהקשר זה כי פרשיות וישב-מקץ המדברות על תהליך עלייתו של יוסף – נער עברי הגאה בעבריותו – לגדולה במצרים המייצגת את שיא התרבות העולמית של אותם הימים, תמיד נקראות בחנוכה או בסמוך לו. כי יוסף הוא הדוגל דווקא בכך שתפקידו של עם ישראל כאור לגוים, דהיינו מי שמאיר להם את הדרך אל אמיתת הערכים של עצמם, מטוהרים מזוהמת האליליות השקרית. כשהיוונים השכיחו את עיניהם של ישראל באומרם להם כתבו לכם על קרן השור – בחינת יוסף בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו – שאין לכם חלק באלקי ישראל, היתה כוונתם לנתק את ישראל מזהותם כגוי קדוש כאילו היתה זו דרכו של יוסף בצאתו על ארץ מצרים, בחיצוניות המתכחשת חלילה לשרשיו. ולא היא. כי דווקא יוסף הוא הנקרא יוסף הצדיק שומר הברית ובעוד שדוד הוא מלך ישראל יוסף הוא כסא מלכותו ושניהם יחד משלימים את השם ואת הכסא – כסא השם בעולם.

בב"א.

שבת שלום וחנוכה שמח