הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם התורה וההלכה מסייעות הם הכלים הטובים ביותר להתמודד עם התופעה המכוערת של האלימות, גם זו שבתוך המשפחה ? האם התורה הראשונה שמלמד משה רבינו את עם ישראל – "למה תכה רעך" חלחלה לתשתית הקיום הרוחני ? התשובה לשאלה זו מורכבת מאוד. במבט ראשון נראה בעליל כי התורה היא כלי יסודי מאוד במאבק באלימות. התורה עצמה לימדה כבר מתחילתה כי "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם"; כאמור, משה רבינו משריש בעם ישראל את היסוד של "למה תכה רעך", ובעקבותיו הלל הזקן קובע כי יסוד התורה הוא "מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך", ובעקבותיו רבי עקיבא מלמד כי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה"; ההלכה אוסרת לפעול באלימות; האמונה העמוקה כי דרכיה של תורה הם דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום יוצרת את כל ההיקף הגדול שמיועד להרבות שלום בעולם.
אולם, כמו בנושאים רבים בתורה, צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם. תפיסה שגויה של ההלכה ושל יסודות האמונה עלולה ומביאה לא אחת למצב בו דווקא נוצרים מכשולים קשים בהתמודדות עם מצבי אלימות וניצול, ובעיקר בתוך המשפחה. הנפגעים הצדיקים מבינים בצורה שגויה את ההלכה. בשל העובדה שהם מקפידים על איסורי לשון הרע והלבנת פנים הם סוברים בטעות כי איסורים אלה מונעים מפעולה נגד העוול שנעשה כלפיהם; כאשר מדובר בתוך המשפחה נוספות לכך תפישות שגויות של מצוות כיבוד אב ואם וחובה יראה מאם ומאב שמונעות תלונה ופעולה כנגד המצב הנורא; אם מדובר בתלמידי חכמים נוספים למעצורים תפיסות שגויות של חובת כבוד תלמידי חכמים; לא זו בלבד אלא שמדובר גם בתפיסות שגויות של "חילול השם": בטעות סוברים הנפגעים כי הקב"ה "דואג" יותר לשמו הגדול מאשר לנרדפים ולנפגעים, וזה עצמו הופך להיות חילול השם. להפך, קידוש השם הוא האמונה העמוקה שאין ריבונו של עולם מניח כי מאמיניו יגרמו עוול או יסבלו מעוול, וזו הדבקות הקדושה בריבונו של עולם; לא רק תפיסות שגויות של הלכה מביאות לכישלון בהתמודדות עם האלימות, אלא גם תפיסות רוחניות שגויות. פעמים רבות אומר הנפגע לעצמו כי אם נשלחה אליו אלימות – היא כנראה נשלחה מאת ריבונו של עולם, והאמונה בהשגחה הפרטית מחייבת לראות את המכות הניתכות כעונש מוצדק על עבירה כלשהי.
משה רבינו מלמד אותנו אפוא בתחילת הופעת התורה את הכלל החד משמעי "למה תכה רעך". הוא מלמד אותנו כי דווקא הנאמן לתורה נאבק באלימות בלא פשרות. הוא אינו מאפשר לנבלים לנצל את התורה, ובצורה מניפולטיבית להטיח בקורבנות את האיסורים להתמודד כנגד האלימות הפונה אליהם; הוא אינו מאפשר להפנות את התביעות כנגד הקורבנות, אלא להפך – התביעה היא כנגד הפוגעים; הוא מורה את דרכה היסודית של תורה, שבאותו פסוק עצמו האוסר רכילות ולשון הרע כתבה גם "ולא תעמוד על דם רעך", ובכך אמרה כי שני הציוויים האלה אינם מנוגדים האחד לשני; הוא ממשיך את דרכו של משה רבינו, ולומד ממנו להציב כמשימת חיים לגאול את הסובלים מאלימות – מילולית ופיזית כאחד – ובכך לצקת את היסודות הראשונים לקבלת התורה ולכלל הגדול שיש בה. בכך הוא גם פועל לטובת בני האדם הסובלים והמעונים, ולא פחות מכך לקידוש שמו של הקב"ה ולהבנה מדויקת יותר ומכוונת יותר של התורה.
(שמות תשעד)
