הסיפור שכמעט ולא סופר: בזמן שרבים מהציבור החרדי כואבים את לכתו של הסופר חיים ולדר והס מלהזכיר את העדויות שמייחסות לו מה שמייחסות, רבני הציונות הדתית תומכים בהוצאה לאור של מעשים מעין אלו, גם כשהסכנה שהפוגע ייטול את חייו מרחפת
זכורני, לפני כחצי יובל שנים, עת שימשתי (בין השאר) כעורך מקומון דתי 'השבוע בפ"ת' של רשת 'קו עיתונות דתית', ישב לידי עמית, עורך 'קול העיר' (של בני ברק). לידינו הגיעה ידיעה רשמית של המשטרה על פדופיל שנתפס בבני ברק. עמיתי צחק לשאלתי כיצד ינסח את הכותרת, "אצלנו אין דבר כזה להכניס את זה", אמר. תהיתי, 'אבל יש עניין להזהיר ילדות ונערות?', "לא בבית ספרנו", השיב. הצעתי לו לגזור את תעודת העיתונאי שהחזיק. התקשורת החרדית, הלא ממסדית, ובעיקר הרשתות החברתיות, עשו קפיצת דרך. כבר מותר להראות פנים של נשים (בחלק מהאתרים), כתבת יכולה להופיע בשמה המלא ולא בר', ופה ושם גם מעלים נושאים שבעבר הס מלהזכיר. ובכל זאת, התייחסות התקשורת המגזרית החרדית, כולל הרשתות, לסוגיית חיים ולדר, הפתיעה אותי, לרעה, כמובן. ראו את צילום המסך מאתר 'כיכר השבת' המאוד פופולרי במגזר החרדי. הלם (וזה ברור) אבל אפס התייחסות למה שמייחסים לו. נכון, הוא לא הורשע בבית משפט, אולי גם תלונות המשטרה טרם הוגשו, אבל נוכח העדויות עליהן מעיד הרב שמואל אליהו שהובאו בפניו, נראה ש'אין עשן בלי אש'. לא מקנא במשפחות החרדיות שצריכות להסביר לצעירי הצאן מה קורה פה. מה לעשות עם ספריו של ולדר, לאן הוא נעלם ובעיקר- למה.
אין ספק שהסיפור הזה מעלה (שוב) את השאלה עד כמה רשאית התקשורת (גם בפן ההלכתי) להציף את הנושא, גם אם הבן אדם החשוד טרם הורשע בבית משפט והוא מכחיש את הכל בכל מכל כל. קטונתי, אבל אביא מדברי הרב שמואל אליהו, שפרסום שנתן על 22 תלונות נשים שלכאורה הובאו בפניו היה אולי הטריגר לכך שולדר החליט להיפרד מכולנו, ואת התייחסותם של הרבנים דוד סתיו ויובל שרלו. (זה גם המקום להפנות את המתעניינים למאמר מקיף בנושא שכתב הרב שרלו בזמנו בספר 'תקשורת ויהדות' שבעריכת ד"ר צוריאל ראשי וכותב שורות אלה. לינק מצורף כאן http://bit.ly/2kk1DN5 נמצא באתר צהר).
ובכן, התייחסות הרב שמואל אליהו, לאחר ההתאבדות של חיים ולדר: "שמענו בכאב על התאבדותו של חיים ולדר. חבל שהוא בחר בדרך הזו. הצענו לו שיתקן את מה שהוא קלקל. שיבקש סליחה מהנפגעות. שישנה את דרכו. שלא ייפגעו עוד נשים. היה יכול ללמד לרבים דרך תשובה. חבל שהוא בחר בדרך של התאבדות. אנו מחזקים את הנפגעות הרבות בשעה קשה זו, חייהן קודמים לחייו".
הרב דוד סתיו, רב היישוב שהם, יו"ר ארגון רבני צהר וחבר פורום תקנה, אמר לאתר 'כיפה': "החשש מהתאבדותו של הנילון הוא מאוד כבד. בפורום תקנה אנחנו מקפידים שלא לפרסם תלונות ולעשות הכל כדי להרחיק את הפוגע הפוטנציאלי מהקהילה, מבית הספר ומהישיבה בצורה שקטה יותר. זה הא'-ב' שלנו, במיוחד בהלכות לשון הרע, ותמיד אנחנו צריכים לזכור את האפשרות שמה שמיוחס לפוגע לא קרה וזה רק בגדר של חשש. מצד אחד אנחנו רוצים להרחיק כל סכנה מהקהילה, ומצד שני גם לא רוצים לפגוע בשמו הטוב של הנילון, סתם כך". יחד עם זאת, הרב סתיו מדגיש: "בסופו של דבר, כשיש חשש שהפוגע ימשיך לפגוע, אנחנו מצווים לפרסם את זה כדי למנוע את הסכנות הבאות. החשש שהאדם יפגע בעצמו, צריך לגרום לכך שבית הדין או הפורום הדן בנושא ישקול את הדברים בכובד ראש בצורה מדתית ושקולה, אך חובתו כלפי הנפגעים הפוטנציאלים היא לא פחותה ואף גוברת על הדאגה לשלומו של הפוגע".
והרב יובל שרלו, גם הוא מראשי 'תקנה' וראש תחום אתיקה ברבני צהר, הגיב בעניין: "לא לחינם כתבה התורה באותו הפסוק עצמו 'לא תלך רכיל בעמך' ו'לא תעמוד על דם רעך'. שכן, שני חלקי הפסוק סותרים מבחינה מעשית: איסור לא תלך רכיל מצווה על האדם שלא להפיץ ידיעות רעות ומגונות על בני אדם, והבשורה ההלכתית שלנו לתרבות העולמית היא שאיסור זה קיים גם כשהדברים אמת; ואילו 'לא תעמוד על דם רעך' אוסר על האדם לשתוק, ולהתעלם מהעובדה שנעשה עוול, שיש נפגעות ונפגעים, אלא להיחלץ כדי להגן עליהם. ההגנה עליהם מחייבת עיסוק במעשיהם הרעים.
"והבעיה מסובכת יותר, כי השאלה האם מדובר בנפגעות ונפגעים היא עדיין ספק לפני שהתבררו דברים, ואילו הפגיעה בשמו של הפוגע היא וודאית ומיידית, וקשה מאוד מאוד לתקנה. דיני לשון הרע לצורך שבחפץ חיים מתווים את הכיוון ואת המצפן. לעולם קודמת האחריות לנפגעים ולנפגעות מטובתו של הפוגע. ומתוך כך, יש דרך לעשות זאת: לכוון לשם שמיים ולבקשת האמת; לדייק במה שידוע ובמה שלא ידוע; לפתוח את כל השערים המאפשרים את בירור העניין, ולא להטות את הדברים לא לצד זה ולא לצד אחר; להקפיד להבחין בין עובדות ובין פרשנות, וכדו'. ובעיקר: לזכור תמיד כי לא מדובר בעולמה של תורה על זכות הציבור לדעת. מדובר בעולמה של תורה על חובת הציבור לדעת. ואותם הדברים שחובה על הציבור לדעת – חובה לפרסם. לא פחות מזה. לא מעבר לזה".
חיים ולדר, במכתב שהשאיר, כתוב בכתב ידו, כתב: "הלכתי להזמין את יהודה סילמן (רב חרדי שהיה חבר בבי"ד שעסק בתלונות נגד ולדר) ושמואל אליהו לין תורה בשמים. הגעתי למסקנה כי בעולם השקר אין לי סיכוי להוכיח את חפותי. אני מתמודד עם שקרים נוראיים, המכוסים באנונימיות, ללא כל אפשרות להוכיח את העובדה שאין להם שחר. הגעתי לקצה של יכולת הסבל האנושית. פגעו בדברים שהייתי הכי טוב בהם ושמסרתי נפשי עליהם- תמיכה והגנה על ילדים. אני מודה לכל אלו שתמכו בי- תבורכו! ולכל אלה שלא; גם אם ויתרתם עליי- אנא אל תוותרו על ספריי. כל שורה, מילה ואות בהם, מכתבו מתוך רצון כן להיטיב , להועיל, לשפר, לחזק, לסייע, להעניק, לבנות, לתקן עולם. מעולם לא כתבתי מבלי שיהיה לכך רצון להביא טוב יותר לעולם וליושביו!
"כולי תודה לבורא עולם על משפחתי האהובה והתומכת שהיא כל עולמי ועל השליחות שהפקיד בידיי- כישרון ורוח ונשיאת חן להעניק. ה' נתן, ה' לקח, יהי שם השם מבורך! היו שלום, חיים ולדר".
(וארא תשפ"ב)
