פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
אמנם התורה אסרה על התבוללות עם בני עמים אחרים, אך התנ"ך מראה שלא יהודים בפועל הצטרפו לעם ישראל כדבר שבשגרה
נפנה כעת מדיון על המציאות של הגיורים בישראל בדור האחרון לתיאור מעמד הגר ותהליך הגיור לאורך ההיסטוריה של עם ישראל. לשם כך נתמקד בחמש תקופות:
- תקופת המקרא (התנ"ך) מהאבות, ועד לימי עזרא ונחמיה בראשית הבית השני (המאה החמישית לפני הספירה).
- תקופת הבית השני מאז ימי עזרא ונחמיה, הקמת מלכות החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה ועד לחורבן המקדש ולהקמת המרכז ביבנה בסוף המאה הראשונה לספירה.
- תקופת חז"ל בעולם המשנה והתלמוד עד למאה השביעית לספירה.
- תקופת ימי הביניים מזמן הגאונים בבבל ודרך חכמי ההלכה הראשונים בספרד ובאשכנז (צרפת וגרמניה) עד לגירוש היהודים מספרד בשנת 1492.
- תקופת חכמי ההלכה האחרונים מהמאה ה-16 ועד ימינו.
- תקופת המקרא (התנ"ך):
בפתח הדברים חשוב לזכור שיש הבדלים ברורים בין הדרך שבה העולם החרדי וחלק מהעולם הציוני הדתי (בעיקר החרד"לי) רואה את התנ"ך לבין מה שהגישה המחקרית מלמדת, תוך הצמדות לטקסט המקראי עצמו- גישה המקובלת על רבים בציונות הדתית, ובוודאי בעולם החילוני והלא אורתודוקסי.
בעולם החרדי מקובל לראות את מה שכתוב בתנ"ך דרך הפריזמה של מדרשי חז"ל. במיוחד בולטת התופעה של לימוד התורה בצמידות עם פירושו של רש"י, המתבסס בדרך כלל על מדרשים באופן יצירתי, מה שגורם לרבים לזהות את הכתוב במדרשים עם מה שכתוב בתנ"ך, למרות שמדרשים אלו נכתבו 1,500 שנים ויותר אחרי המאורעות המתוארים. ברור גם שאין מקום לממצאים חוץ טקסטואליים, ארכיאולוגים ואחרים, כדי ללמוד על מה שקרה בתקופת המקרא. נקודה זו חשובה בהרבה סוגיות, ובתוכן לעניין הגיור.
מפשט הכתובים של התנ"ך עולה שבתקופת המקרא לא היה גיור דתי, כזה שהתפתח מאות רבות של שנים מאוחר יותר בעולם חז"ל. כפי שמציין חוקר המקרא הדגול, יחזקאל קויפמן, אמנם התורה אסרה על התבוללות עם עמי כנען ועם בני עמים אחרים, אך התנ"ך מראה שלא יהודים בפועל הצטרפו לעם ישראל כדבר שבשגרה. מספר דוגמאות: יוסף נשא את אסנת המצרית; משה נשא את ציפורה המדיינית; לעם ישראל הצטרפו הקינים, הרכבים, משפחת רחב הכנענית, יעל אשת חבר הקיני; דוד היה מצאצאי רות המואבית ונשא נשים מעמים אחרים וכך שלמה ואחרים (יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית: מימי קדם עד סוף בית שני, ירושלים ותל-אביב: הוצאות ביאליק ודביר, תשט"ז, כרך שני, עמ' 458).
לפני שנכנס לעובי הקורה בסוגיית היחס לגר במקרא, חשוב לעמוד על מספר מונחים הרלוונטיים לענייננו (אני צועד כאן בעקבות ישי רוזן-צבי ועדי אופיר, מגוי קדוש לגוי של שבת-האחר של היהודים: קווים לדמותו (ירושלים: הוצאת כרמל, 2021, פרק ראשון):
- גוי- הוא עם, כולל עם ישראל שגם הם "גוי קדוש" (שמות, יט, ו). המשמעות של גוי במובן של לא יהודי, היא של חז"ל.
- נכרי– הוא היחיד הזר, ולעתים מי שאינו מעם ישראל. רק אצל חז"ל קיימת זהות בין "נכרי" ל"גוי".
- הגר– הוא אדם שאינו בן המקום ובא להתגורר בו. אברהם אומר לעפרון: "גר ותושב אנוכי עמכם" (בראשית, כג, ד). בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית, טו, יג). בניגוד לפרשנות המאוחרת של חז"ל, הציווי: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים, י, יט) דורש אהבה לא לאדם שעבר גיור דתי, אלא לזר גר שאינו בן עם ישראל החי בתוך עם ישראל. סוף הפסוק מעיד על תחילתו: הרי עם ישראל לא התגייר גיור דתי לתוך הדת המצרית, והתורה אומרת "כי גרים הייתם בארץ מצרים". כלומר, מדובר בבני עם שונה שחי במצרים בתוך העם המצרי.
לשלושת הקטגוריות הללו יש להוסיף קטגוריה רביעית: "האזרח" המופיע לא אחת בצמידות לגר, אך תוך הצבעה על דמיון וגם על שוני. המילה 'אזרח' מופיעה במקרא ארבע עשרה פעמים ורק בשתיים מתוכן היא לא צמודה למילה "גר". האזרח הוא בן ישראל הטהור בייחוסו, וזאת בניגוד לגר שהצטרף לעם ישראל, אבל אינו בן העם בכל המובנים. ולכן דווקא כשהתורה דורשת להשוות את היחס בין הגר לאזרח, היא גם מדגישה את העובדה שבכל זאת צריך לזכור שמדובר בשתי קבוצות שונות. בדמותו ובמעמדו של "הגר" ובסוגים שונים של "גרים" וביחס בין ה"גר" לבין ה"אזרח" במקרא, נדון ביתר הרחבה בגיליון הבא.
(משפטים תשפ"ב)
