פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
כפי שראינו בטור הקודם, בעקבות ועדת נאמן התבסס מעמדם של בתי הדין המיוחדים לגיור, שבהם גם אם המיועדים לגיור נדרשו להתחייב לשמירת מצוות, בפועל לא נבדקה מאוחר יותר מידת קבלת המצוות שלהם. מגמה דומה התקיימה גם במסלול נוסף לגיור, המסלול הצבאי.
בשנת 2001 הוקמה מערכת גיור צבאית על בסיס התשתית שהניח הרב שלמה גורן בהיותו הרב הראשי לצה"ל. הבנייה המחודשת של המערכת הייתה ביוזמת מפקד חיל חינוך, תת־ אלוף אלעזר שטרן. במסגרת המסלול הצבאי יכולים חיילים שאינם יהודים להתגייר על חשבון זמן השירות. ההכנה לגיור נעשית בשיתוף פעולה בין חיל החינוך לבין המכון המשותף ללימודי היהדות ובאחריות הרבנות הצבאית הראשית.
תהליך ההכשרה הצבאי כולל אותו מספר שעות הוראה כבמסלול של בתי הדין המיוחדים האזרחים, כ־400 שעות, אבל הוא נעשה באינטנסיביות. הצבא מאתר מראש את החיילים שאינם יהודים ומציע בפניהם את אפשרות הגיור. הקורס נמשך כמה שבועות, והוא מורכב משלושה חלקים: קורס "נתיב", המוגדר קורס ראשוני להכרת היהדות, ושני סמינרים המוגדרים קורסי גיור. בסוף התהליך עומדים החיילים לפני בית דין רבני המורכב משני רבנים צבאיים ומדיין המכהן גם בבתי הדין האזרחיים. גם כאן המתגיירים מקבלים על עצמם עול תורה ומצוות ועוברים כמובן גם את שלבי המילה לגברים והטבילה (נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל-ניתוח מדיניות והמלצות, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015).
כאשר בודקים את מספר המתגיירים לאורך השנים מבין יוצאי חבר המדינות עולה כי בין השנים 2016-1996 התגיירו בבתי הדין המיוחדים- 18,326 ובצה"ל 9,535 גברים ונשים ואילו בבתי הדין האזוריים הרגילים 526 גברים ונשים בלבד. נתונים אלה מראים כי להקלת המכשולים ההלכתיים וליחס כלפי המתגיירים יש משקל רב במספרם של אלו שהשלימו את תהליך הגיור. ועם זאת, עדיין מדובר בפחות מעשרה אחוז מבין אלו שאינם יהודים לפי ההלכה מעולי חבר המדינות שהיו בעלי פוטנציאל להתגייר. כפי שראינו, שני גורמים עיקריים לכך: הקבלה דה פקטו של החברה הישראלית את הלא מגויירים שהם כבר "ישראלים" לכל דבר, והקשיים במסלול הגיור. גם בתי הדין המיוחדים דורשים שמירת מצוות, ובכך הם סוטים מהמסלול עליו המליצה ועדת נאמן (נתנאל פישר, "הגיור בישראל מהקמת המדינה ועד לשנות האלפיים" בתוך: ידידיה צ' שטרן ונתנאל פישר (עורכים), גיור ישראלי, חזון. הישגים. כישלונות. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 142-141).
סיבה חשובה נוספת היא החשש מאי הכרה בגיורים שאינם מחמירים. וכאן אנו נכנסים למהלך החריף ביותר שננקט על ידי דיינים חרדים כנגד הגיורים המיוחדים. שני המובילים במאבק זה היו הדיינים גדליה אקסלרוד ואברהם שרמן. מאבק זה החל עוד בתחילת שנות ה-1980' כנגד הגיורים הממלכתיים של הרב שלמה גורן והתעצם עם עליית מספר המתגיירים מבין עולי חבר המדינות על ידי בתי הדין המיוחדים האזרחיים והצבאיים. מאחר ואי אפשר לפי ההלכה לבטל גיור באופן רטרואקטיבי, מה שנטען הוא שהגיורים לא היו תקפים מעולם כאשר המתגיירים לא קיבלו על עצמם באמת עול תורה ומצוות. כוחם של הרבנים החרדים שאינם מכירים ברבים מהגיורים בבתי הדין המיוחדים בא לידי ביטוי במיוחד ברישום לנישואים. הקריאה לרושמי הנישואים שלא לאשר לחלק מהמתגיירים להינשא, מונעת מהם להינשא, ועצם הידיעה שמצב כזה יכול לקרות, משפיעה על רבים לא לעבור גם את תהליך הגיור ה"יותר ידידותי" במסגרת בתי הדין המיוחדים.
הדברים הבאים של הרב הדיין בבית הדין הגדול אברהם שרמן לא נותרו ללא השפעה משמעותית:
" הננו מזהירים בזה שהוא איסור חמור מאד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם תורה ומצוות. הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת קיום תורה ומצוות אינו גיור כלל, אפילו בדיעבד. גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור, הן מהארץ והן מחוץ לארץ, האם באמת הייתה הגירות כהלכה כאמור לעיל" (מובא אצל יעקב שפירא, "הגיור במשפטה של מדינת ישראל" בתוך: ידידיה צ' שטרן ונתנאל פישר (עורכים), גיור ישראלי, חזון. הישגים. כישלונות. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 74-73).
לסוגיה זו נדרש ביתר הרחבה בהמשך הסדרה.
שאלה נוספת היא האם היו גישות ומסלולי גיור שבכלל לא דרשו התחייבות לשמירת מצוות על פי ההלכה? בכך נעסוק בטור הבא.
(בא תשפ"ב)
