ימים של החלטות הכי חשובות שיש

גם משלחת ישראל בדוחא

בגדול, שני דברים גדולים, אחד מהם עצום ממש, במוקד העניינים השבוע: ביקורו של טראמפ במפרץ הפרסי, מתוך כוונה לדלג על ישראל (לך תדע איתו, הוא מסוגל בהתרעה קצרה להודיע "איך בין דא", אני פה, ביידיש) על כל המשמעויות שלו – החל בזה שחמאס שחרר את חייל צה"ל החטוף עידן אלכסנדר, המחזיק גם באזרחות אמריקנית, כמחווה לאמריקנים ולטראמפ (וכידוע, אין מתנות חינם, להלן), וכלה בשיחות שטראמפ קיים בסעודיה ובקטאר, בדגש על עסקות כלכליות, אך מן הסתם גם סיום המלחמה בעזה ושחרור החטופים נדונו שם; הנושא השני המהותי הוא עניין גיוס החרדים, שלשעה קלה נראה היה כי המשבר בין המפלגות החרדיות לנתניהו מחריף בגין מבצע מעצר עריקים בו פתח הצבא. אך לא חלפו אלא דקות ספורות, והופצה צפירת הרגעה, כאילו אין חדש תחת השמש, פעילות רגילה, ואין כוונה להיות רציניים בנושא.

נלך על ראשון-ראשון – מסעו של טראמפ. עפ"י התנהלות ממשלו של טראמפ בשבועות האחרונים, החל בהסכם הפסקת ירי עם החות'ים (והרעפת מחמאות עליהם) בלי לצרף את ישראל למשוואה, עבור דרך המו"מ עם איראן והצהרות על הסכמה אמריקנית להעשרת חומר גרעיני למטרות אזרחיות באיראן (אח"כ נשמעו הצהרות סותרות מפי וויטקוף), דבר שישראל לא יכולה להסכים עימו נוכח ההבנה שהדרך מגרעין אזרחי איראני לגרעין 'אמיתי' שם קצרה ביותר, המשך דרך שיחות ישירות בין הממשל האמריקני לחמאס, וכמו כן העובדה כי בהכרזות חשובות שלו בשבועות האחרונים טרמאפ כמעט אינו מזכיר את ישראל במקומות שהיו מתבקש כי יזכיר. פשוט וכמעט מתבקש לקבל את הרושם כי טראמפ 'לא סופר' את נתניהו. ייתכן שזה משהו אישי (זוכרים את הזובור שהנשיא האמריקני עשה לראש ממשלתנו בביקורו האחרון שם?), אולי נקמה על איחולי ה'מזל טוב' של ביבי לביידן כשנבחר בזמנו לנשיאות. ואולי מה שנראה כיחס מתנכר של נשיא ארה"ב לישראל בימים אלה, הוא תוצאת האובססיה שלו לסגור עסקאות בטריליוני דולרים בארצות המפרץ הפרסי, כדי להניע את הכלכלה האמריקנית, וכל מה שבדרך מעניין אותו הרבה פחות או בכלל לא.

טראמפ גם התבטא ערב היבחרו כי הוא מחפש שלום ושקט, ויפעל לסיים את המלחמות בעולם (אין זה סוד שהוא חותר לקבל את פרס נובל לשלום), והוא אכן פועל בכיוון זה גם במלחמה בין רוסיה לאוקראינה. לא מן הנמנע כי הוא או מי מאנשיו לא אוהבים את מדיניות ממשלת ישראל, הנרתעת מלגבש אסטרטגיה ל'עזה: היום שאחרי', כמו גם בסוגיית תושבי יו"ש הערביים, והם החליטו להיכנס בעובי הקורה עצמאית מול חמאס ישירות ודרך המדינות המתווכות, ואם יצליחו – יניחו על שולחנו של נתניהו בירושלים הצעה שיהיה לו קשה לסרב לה.

בעיניים שלי, באמת אי אפשר לדעת כיצד יתפתחו הדברים. מה שבטוח, בעיניים של מדינת ישראל, אלה באמת ימי הרת עולם. ימים חשובים מעין כמותם. עסקה מול חמאס שתכלול את החזרת החטופים כולם (והמחלוקת תהא על התמורה שישראל תידרש לשלם, ובכלל זה הפסקת אש מוחלטת ונסיגה מרצועת עזה), או כניסה ללחימה עצימה ביותר של צה"ל ברצועת עזה, על כל המשתמע מכך, ומן הסתם התבססות של צה"ל שם לאורך חודשים, ואולי שנים. ויצד תגיב ארה"ב? לך תדע. אני בטוח שיש כמה שרים שיגידו: מה אכפת לי, שלא ידחפו את האף שלהם.

ועם סגירת הגיליון: משלחת ישראלית יוצאת לדוחא. וכן, חיל האוויר חזר לתקוף בעזה. בין השאר מנהרה תת קרקעית בחאן-יונס.

כך או כך, נכון לעכשיו 58 חטופים, מיעוטם חיים, רובם מתים, עדיין בשבי חמאס. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר ביום שלישי: "בימים הקרובים ניכנס בכל העוצמה להשלים את המהלך ולהכניע את חמאס. יכול להיות שחמאס יגיד ׳פוס – אנחנו רוצים לשחרר עוד עשרה׳. בסדר, תביאו. ניקח, ואחר כך ניכנס. אבל לא יהיה מצב שאנחנו נפסיק את המלחמה. יכולים לעשות הפסקת אש לזמן ידוע, אבל אנחנו הולכים עד הסוף". להבנתי, זוהי הסכמה, שלא נאמר בקשה, לחזרה להסכם שהציע השליח האמריקני לפני מספר שבועות – הצעה לה סמוטריץ' וחבריו מתנגדים בכל תוקף ודורשים: הכרעה צבאית, חיסול חמאס, רק בכוח גדול יחזיר חמאס את כל החטופים. הערכה שלי: אם נגיע לסיטואציה של השבת חלק מהחטופים החיים ('עשרה' אמר ביבי, ואולי לא סתם נקב במספר זה), הממשלה תאשר את העסקה, וסמוטריץ' לא יעז לפרק את הממשלה על זה. גם תמיכת הסיעות החרדיות תובטח, חרף המתיחות איתן בסוגיית גיוס בני הישיבות, שהרי בכל הזדמנות הן חזרו על חשיבות מצוות פדיון שבויים שקודמת לכל.

אני לא יודע למה, וגם לא יודע להסביר, אבל יש לי תחושה שאנחנו לקראת מהפך. מהפך אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו. כמונו, גם הוא רואה כיצד מדינת ישראל בהנהגתו (מעשית, בהנהגת סמוטריץ') הולכת לפספס הזדמנות להיות חלק מהשינוי הכי משמעותי שיכול להיות באזורנו, מול ועם ארצות ערב והנסיכויות במפרץ. הזדמנות שמי יודע אם ומתי תחזור על עצמה. הוא חש את הכתף הקרה מטראמפ. כמונו גם הוא מתקשה להירדם בלילה כש-58 אזרחים וחיילים שלנו מעונים בשבי חמאס בעזה. כמונו גם הוא מתקשה להירדם בלילות נוכח האתגרים הצבאיים הרבים בפניהם אנו ניצבים. לא יודע למה, אין לי על מה להתבסס, רק יש לי תחושה שבנימין נתניהו יסכים לקו מדיני קצת יותר ממורכז, יסכים לפשרות, גם אם כואבות, גם תוך כדי לקיחת סיכון שסמוטריץ' ובן גביר יעזבו את העגלה. בינינו, גם ככה היא מקרטעת (כמעט בכל תחום), וזה לא אמור להיות תענוג כזה גדול להיות אחד הנוסעים עליה גם אם תגיע אל התחנה הסופית באוקטובר 2026.

גם יש לי תחושה שמיודענו דונאלד טראמפ לא כל כך 'לא אוהב' אותנו. כידוע, יש לו אישיות מורכבת (שלא לומר מתוסבכת), אבל הוא נשיא ארה"ב. בידו יש כוח שאין לאיש בעולם, הוא אדם ריכוזי ביותר, נחוש מטרה, שומר הרבה אצלו במוח ובבטן, ואחרי כל ניתוח האופי והגוף הזה עליו – אני מאמין שבעוד רגע או יום או שבוע, יצוף בפנינו אותו טראמפ שרצינו וראינו ביום שנבחר לנשיאות השנייה שלו – ידיד ישראל הכי גדול שיש בעולם, ציוני לא פחות ממני, והוא יעמוד או יישב בפוזה האופיינית והשחצנית שלו, ויגיד: "חברים, היי שרה אנד ביבי, איי לאב יו, סתם העמדתי פנים שאני ברוגז. בעסקים צריך לפעמים לשחק, להעמיד פנים, לעשות שרירים. ההם, החות'ים, חמאס וכל הערבים הרעים האלה, חשבו שאני איתם ונגדכם. ככה הגעתי להסכמות פנטסטיות עבור ישראל. טייק איט, דונט ליב איט".

רק סיימתי לכתוב את הקטע הזה, וקפץ הציוץ הזה של עמיחי שטיין, הכתב המדיני של 'כאן': וויטקוף: "הנשיא (טראמפ) לא הולך לקבל משהו שהוא פחות מחזרתם של כולם הביתה. והוא יהיה חסר מנוח עד שהוא ישיג את המטרה הזו. ראינו את זה עם הח'ותים, ראינו את זה עם אנשים שלא מסתדרים עם ארה"ב. זה מסר: תעשו מה שאנחנו מבקשים שתעשו, ודברים ישתפרו״. ובינתיים, ועד שזה (אם) יקרה, לדעתי ראוי שנשמע, נקשיב ונפנים דברים שאמר השבוע וויטקוף לבני משפחות חטופים: "כשאתם רבים ביניכם ומתפרקים כחברה, אתם יודעים מי צופה בזה? חמאס. ולכן יש צורך להתאחד כחברה. אני רואה מודיעין שמראה לי: כשאתם לא מאוחדים כחברה – זה פוגע".

"אם הצד השני יחשוב שיש אפשרות להכניס ולו סיכה בין ארה"ב לישראל, כמו שהיה בעת ממשל ביידן, ההסדר האזורי החדש יעוצב כשישראל תהיה מובלת ולא מובילה – ועלינו להיזהר מכך בכל דרך. התיאום והשיתוף בין ישראל לארה"ב הם אבן הראשה ליום שאחרי"

הקרב על הקרדיט

כמעט כל מי שהתבטא בעניין שחרורו של עידן אלכסנדר נתן את מלוא הקרדיט לנשיא ארה"ב טראמפ. כולם, חוץ מאחד. ראש הממשלה, נתניהו, בציוץ של לשכתו בסמוך להודעה רשמית של חמאס על השחרור, כתב בין השאר: "השחרור הצפוי של חייל צה"ל עידן אלכסנדר ללא תמורה יתאפשר בשל המדיניות התקיפה שהובלנו בגינוי הנשיא טראמפ, ובזכות הלחץ הצבאי של חיילי צה"ל ברצועת עזה. ישראל לא התחייבה להפסקת אש כלשהי או לשחרור מחבלים, אלא רק למסדרון בטוח שיאפשר את שחרורו של עידן". איך אומרים? שיהיה. אז למה רק משוחרר אחד? ולמה דווקא אמריקני? אבל אנחנו באים בטוב, ולא נקשה. להיפך, ננסה אפילו למצוא נקודות חיוביות.

ב'מעריב' התפרסם מאמר מרתק של סא"ל (במיל') עמית יגור, לשעבר סגן ראש זירה פלסטינית באגף התכנון של צה"ל, חשיבה מחוץ לקופסה. אהבנו, אז נביא טעימות: לשיטתו, ארה"ב לא נטשה את ישראל, אלא הן מתואמות בניסיון להשיג את מטרות המלחמה בדרך שונה מזו הצבאית בלבד. להבנתי, אם יש תיאום, אז הוא בשתיקה. יגור מכוון לתובנה שקיבלו כלל השחקנים במזרח התיכון בחלוף 100 ימים לכהונת איש העסקים טראמפ בבית הלבן, והיא: תנו לו מתנה, והוא יחזיר לכם מתנה גדולה יותר. כך 'קנו' המתווכות את חמאס, כששכנעו אותה לשחרר את עידן אלכסנדר כ'מתנה' לטראמפ. בכך חמאס חזר להיות פרטנר (גם עצמאי) למו"מ על ההמשך, מישהו שלכאורה ניתן להתקדם איתו. להבנתו, גם קטאר כחלק מניסיונה לחדור למערב ולבסס השפעתה בו, הודיעה על מטוס האייר פורס בשווי 400 מיליון דולר שתעניק כמתנה לטראמפ. ערב הסעודית תשקיע כטריליון דולר בארה"ב – זה בדיוק מה שטראמפ מחפש ואוהב.

ובחזרה אלינו: לדעתו של יגור, ההתרחקות לכאורה בין ארה"ב לישראל, כפי שכמעט כל התקשורת פרשנה בימים האחרונים, היא רק בכאילו. היא נובעת מרצונו של טראמפ לקטוף הישגים מול מדינות ערב ומול איראן, בלי שישראל תהיה מעורבת וגורם מפריע. כשיהיה לו ביד את הדברים, ישראל תוכל 'לצאת מהארון'. יגור גם מנדב עצות לישראל, מה עליה לעשות עתה במציאות החדשה מול הממשל האמריקני, ובכלל: א. לא לשבת בחיבוק ידיים. ב. לנסוע להודו, לעשות שת"פ שם, ובכך להעביר מסר לטראמפ ולאחרים שלא אלמן ישראל. ג. לדבר עם טראמפ בשפה שהוא מבין: ביזנס, הזדמנויות, מתנות, נכסים (ליזום הקמת בסיס אמריקני מזרח תיכוני חדש בשטחה, לקרוא לנכסים ע"ש טרמאפ (יש כזה כבר ברמת הגולן), וכן ליצור עם ארה"ב תוכנית מרשל לשיקום האזור והובלה כלכלית משותפת כתנאי לשיקום. יגור מסכם באזהרה: "אם הצד השני יחשוב שיש אפשרות להכניס ולו סיכה בין ארה"ב לישראל, כמו שהיה בעת ממשל ביידן, ההסדר האזורי החדש יעוצב כשישראל תהיה מובלת ולא מובילה – ועלינו להיזהר מכך בכל דרך. התיאום והשיתוף בין ישראל לארה"ב הם אבן הראשה ליום שאחרי".

פול גז בניוטרל

אין רגע דל. טראמפ? ערב הסעודית? עידן אלכסנדר? הרשתות החברתיות במגזר החרדי, כמו גם כמה פוליטיקאים חרדים, נכנסו ביום שלישי לאטרף בעקבות 'סקופ' לפיו צה"ל החל במצוד, מסע ללכידת עריקים. כלומר שוטרים של משטרה צבאית הולכים לחפש אחר צעירים חרדים שקיבלו צו גיוס ושמו עליו פס אחד גדול. לא הגיבו, שלא לומר לא התייצבו. תשאלו: מה קרה שהתעוררו כעת? הרי כבר חודשים ששיעור ההתייצבות שם עומד על 1.5 אחוז (כן, זו לא שגיאת דפוס). התשובה: עד כה לא היו מספיק שוטרים צבאיים פנויים למשימה. הם היו עסוקים (ועדיין יש רבים כאלה) בלשמור על מחבלים עצורים. אגב, יש מחלוקת בין כתבים חרדיים. האחד טוען שבמבצע נעצר עריק חרדי אחד, השני ספר: אפס עצורים חרדיים.

כך או כך, במגזר החרדי לקחו את עניין המסע הזה ללכידת עריקים כאיום על ציפור נפשם, וחברי כנסת של יהדות התורה אצו רצו לאיים: אם ייעצר אפילו בן ישיבה אחד – נפיל את הממשלה. אפילו הידיעה הרשמית מהשלטונות הציוניים כי המסע ללכידת עריקים אינו מכוון דווקא כלפי חרדים, אלא בכלל גם נגד עריקים 'כוייפרים', ושבסך הכל יצאו לחפש 36 מלש"בים בכל הארץ, לא רק בריכוזים חרדיים – לא הרגיעה את הפעילים החרדים. הם הודיעו: לא מעניין. חרדי אחד ייעצר – הלכה הממשלה. כך, כזכור, הודיע בזמנו גם דרעי. ושלא נטעה; אין נפקא מינה אם מדובר בתלמיד ישיבה עילוי לבין ראש חבורת הבטלנים. העיקר שהוא רשום כבן ישיבה. המסר הועבר כמובן ללשכות רה״מ ושר הביטחון, והרצים יצאו דחופים, ובכירי האומה הזאת, שעל כתפיהם עניינים חשובים פחות – כמו התקרבות טראמפ למדינות המפרץ, המצב הנזיל בסוריה, הלוחמה בטרור, סתם דברים שוליים – נאלצו להקדיש מזמנם היקר להרגיע את כבוד הפוליטיקאים החרדים: אל דאגה, אנו בצד שלכם, נעשה נו-נו-נו למי שצריך, הירגעו. לא נגייס צעירים חרדים. ושהיועצת המשפטית לממשלה תקפוץ, ושהציבור שאינו חרדי יקפוץ, ושהמוסר היהודי יקפוץ.

עפ"י הרשתות והאתרים החרדיים, בבית הגר"ד לנדו אומרים: כל עוד לא יעצרו בחורי ישיבה שלומדים "בפועל", אין כל עילה להפיל את הממשלה. ויסברג כתב באתר ב'בחדרי': בעדה החרדית שוקלים לאסוף את כל הבחורים המוגדרים "משתמטים", ולהסגירם בתהלוכה מסודרת לידי המשטרה הצבאית. ב'יתד נאמן' נכתב כי ראש ישיבת גרודנא, הגר"צ דרבקין, התבטא נגד יציאות של בחורי ישיבות הביתה: "בחור שנוסע הביתה פעם בשבועיים הוא לא בן ישיבה, הוא בן מדרשייה. גדולי ישראל יוצאים לאסוף כסף בשביל בני ישיבה, לא בשביל בני מדרשייה". כבוגר מדרשיית נעם, אני לא יכול שלא למחות על הזלזול במדרשיות…

ולסיום, בפורום "שותפות לשירות" הגיבו למבצע המעצרים כנגד משתמטים: "בעוד גורל הארכת צווי 8 למילואימניקים מוכרע באצבע של ש"ס, הצבא עורך מבצע מעצרים נגד חרדים שלא התייצבו. מעצרים המוניים רק מחזקים את נרטיב 'גיוס בכפייה' בלי להביא תועלת. אם הממשלה באמת רוצה לגייס חרדים, שתפעל בחקיקה, תשלול הטבות ממי שמתחמק ותגיד באופן ברור: אין פטור מגיוס למגזר שלם". וכל המוסיף – גורע.

מגיע להם, בזכות

מאות אנשי מילואים, בהם חיילים ומפקדים מיחידות הטיפול בחללים בצה"ל, פתחו השבוע במאבק ציבורי ופוליטי למען קבלת הכרה והוקרה מצד המדינה – בעקבות השירות האינטנסיבי והטראומטי שביצעו במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. המאבק מתקיים על רקע ההטבות שניתנו ללוחמים – בעוד אנשי מערך הטיפול בחללים, בהם אנשי חטיבת המלב"ח (הגדודים המטכ"ליים לטיפול בחללים), רופאי זיהוי, חוקרים, אנשי סריקה ומפקדים וכן הגדודים מפיקודי דרומי וצפון (יק"פ) – נותרו מחוץ לרשימה. חברי הקבוצה מציינים כי גויסו כבר בבוקר שמחת תורה ופעלו ימים ולילות, כולל שבתות וחגים, במשך יותר מ-400 ימים ברציפות. הם טיפלו באלפי גופות, לקחו חלק במבצעי איתור חללים וחטופים, וקיימו 871 לוויות תוך עמידה בלחץ פיזי ונפשי קיצוני – במטרה לאפשר קבורה מהירה ומכובדת ולהודיע למשפחות בזמן.

הדרישות המרכזיות שלהם: הכרה רשמית בסיכון הנפשי ובתרומה הייחודית של חיילי היחידה, מימון טיפולים נפשיים – כולל לבני ובנות זוג, ימי התרעננות ונופש, גם רטרואקטיבית, וסיוע כלכלי מותאם לחזרה לשגרה. לדבריהם: "אנחנו לא מבקשים מעמד של לוחמים – אלא הכרה במה שעברנו. מגיע גם לנו מענה לחוסן האישי והמשפחתי, בדיוק כמו לאלה ששהו בקו האש – רק שבמקרה שלנו, זה היה מול התוצאות שלה". מהיכרות אישית שלי עם כמה מהבחורים הנפלאים האלה, מגיע להם בזכות. ממש.

אכיפה סלקטיבית

נכון שצבא לא אמור להיות "עניין כבקשתך", כלומר, שכל חייל לצד שירותו יקבל את כל מה שמתאים לו. אבל, כשם שהצבא אמור לספק אוכל ומדים, למשל – גם בעניינים 'רוחניים', מקובלנו שהוא צריך לספק כמה צרכים בסיסיים. לדוגמה, בתחום הדתי: זמן לתפילה, אפשרות לשמור שבת (למעט עניינים של פיקוח נפש), אוכל כשר.

אבל יש גם את 'פקודת השירות המשותף', שנקבעה בעקבות מספרם הגדול ב"ה של תלמידי ישיבות ההסדר המשרתים ביחידות קרביות, תוך כדי 'שנות ההסדר' (ולאחריהן משך עשרות שנים). הפקודה קובעת כללים מסוימים לאי הימצאותן של חיילות ביחידות אורגניות של חיילי ישיבות ההסדר, כדי שלא להעמיד אותם במצבים שלהבנתם מנוגדים להלכה. בעיקר בעניין של ייחוד, שמירה משותפת במוצב, שירות משותף בטנק, וכדומה. אבל, כמו פקודות אחרות, גם פקודה זו נאכפת באורח חלקי בלבד. הדבר הביא לכך שבחלק מהיחידות שבעבר היו בהן חיילי ישיבות הסדר רבים, הוחלט ע"י ראשי ישיבות שלשם תלמידיהם לא ילכו. לא אחת, רבנים חרדים משתמשים בטענות אלה של ישיבות הסדר ותלמידיהן כ'הוכחה'/תירוץ/אמתלה לכך שצעירים חרדים וצה"ל לא יכולים ללכת ביחד.

בשבוע שעבר אורי פינסקי, ראש מטה איגוד ישיבות ההסדר, הופיע בוועדת חו"ב על חוק גיוס חרדים והתריע: "יש הפרות רבות מאוד של פקודת השירות המשותף גם בשוטף וגם בחירום, ואין אכיפה ולא יחס רציני מספיק אליה". פינסקי טען כי הפגיעה בפקודה ובהלכה בצה"ל "מקשה מאוד על תלמידינו, ועל כל חייל שומר הלכה ובכלל על כל חייל וחיילת. חייבים לתקן את זה ולוודא שכל חייל, דתי וחרדי ובכלל, יוכל לשרת מבלי שייפגעו אמונתו ואורח חייו". בישיבות ההסדר מסתכלים על ההשתדלות של הצבא כלפי יחידת החשמונאים החדשה שהוקמה עבור חרדים, ונראה שבעיניים שלהם הדשא אצל השכן ירוק יותר. פינסקי התייחס לכך ואמר: "אסור שיהיה פער כל כך גדול בין המשרתים". לדבריו, "לא מוסרי וגם לא נכון וחכם לייצר פער כל כך גדול. זה עלול לגרום לתחושות קשות של חיילינו ולפגיעה משמעותית במוטיבציה של לוחמי הסדיר והמילואים".

בעיניים שלי, אכן הצבא חייב לתת לכל החיילים, על מאפייניהם השונים, את המיטב בכל התחומים, במגבלות האפשר. גם בתחום הדתי, כמובן. ובכלל, פקודות יש לאכוף – את כולן. אבל, בגוף גדול כמו הצבא אף פעם לא יהיה 100 אחוז. אבל ככל שהאחרון בשטח יבין כי המפקד למעלה מתכוון למה שהוא אומר – כך יגדל הסיכוי שהמפקד בשטח יעשה, או לפחות ישתדל לעשות, בדיוק את מה שהורו לו.

אור בקצה המנהרה: במקביל ללחימה בעזה, משלחת ישראלית מצה"ל המריאה ביום שלישי למרוקו כדי להשתתף בתרגיל צבאי לצד 20 מדינות נוספות – חלקן מדינות ערביות. באופן חריג, במרוקו פורסם תיעוד מהגעת המשלחות, שבהן נראה באופן פומבי דגל ישראל (דיווח מפי הכתבים הצבאיים רועי קייס ואיתי בלומנטל).