האדם הראשון שנקשר לנכדים שלו

יעקב היה הראשון שגילה חיבה יתירה, אהבה בלתי אמצעית, לא רק לבניו אלא גם לנכדיו

גודש האירועים בפרשת בא, היקפם ועוצמתם, ששיאם ב"גראנד פינאלה" של מכת בכורות ושילוח בני ישראל ממצרים ב"חצי הלילה", מעמעם לעתים את ראשית הפרשה. שתי מלים זעירות ש"מתחבאות" בה, נותנות ביטוי לרעיון גדול בעולמה של תורת ישראל: הזיקה שבין בני הדור הראשון, הסבא והסבתא, לבין נכדיהם, בני הדור השלישי.

וכך אנו קוראים בראש הפרשה, לאחר ציווי הקב"ה למשה "בא אל פרעה": "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

מקריאת פשט הפסוקים עולה שאחת מתכליות המופתים במצרים ("למען") היא אותו סיפור עתידי שיספר סבא לנכדיו, ולא רק לבניו, על מעשי הנסים במצרים. יתר על כן, "סיפור" זה יביא – לא פחות – לידיעת ה', אחת הדרגות הגבוהות ביותר באמונה היהודית.

אזכור "סעיף הנכד" בפסוק, מדגיש את ההמשכיות, מעין ביטוי ל"חזקה" בת שלושה דורות, שלאחריה "החוט המשולש לא במהרה יינתק".

העברת המורשת לדור הראשון עדיין אינה מבטיחה דבר. רק בהנחלתה גם לבני הדור השלישי, מתקיימת הרציפות. וכבר אמר מי שאמר, שבימינו, עת נגע ההתבוללות מתפשט, התשובה על שאלת 'מיהו יהודי' היא לא מי שאמו יהודייה, אלא מי שנכדו יהודי.

עוצמתו של 'שילוש' זה באה לביטוי גם במקומות אחרים במקרא, ובעקבותיהם גם בספרות חז"ל ולאחריה. כך, בספר דברים (ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", וכך בספר שופטים (ח, כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן: מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ, כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן". ובישעיהו (נט, כא, וממנו בתפילה): "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה', רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". ומכאן אמרו חכמים (קידושין ל, ע"א): "כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני, שנאמר: 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וסמיך ליה: 'יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב' ", והוסיפו (ב"מ פה, ע"א): "כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה".

אגב כך יושם אל לב שהמונחים הרווחים בלשוננו כיום לציון צאצאיו של אדם, כגון "נִין", אינם בהכרח זהים לאלה המצויים במקרא. לדוגמא, בדברי אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג): "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (וכיוצא בו בישעיהו ו, יב: "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד"), כשה'נין' הוא הבן (ראו תרגום אונקלוס על אתר: "דלא תשקר בי, ובברי, ובבר ברי") ואילו משמעות המונח 'נכד' לא הייתה תמיד ברורה, עד כדי כך שחלק מהפרשנים הראשונים, דוגמת הרשב"ם והאבן עזרא, על אתר, נדרשו להסביר שהכוונה היא ל"בן בני"!

המעבר מספר בראשית, שלא אחת מכונה "ספר משפחתי", לספר שמות, ספר ה"עַם", מתבטא גם בעליית הזיקה שבין הסבא לנכדיו. כפי שהדגיש "הרב", הרי"ד סולוביצ'יק, מפתיע ככל שזה יישמע, אצל אבות האומה הראשונים, אברהם ויצחק, איננו מוצאים זיקה ממשית אלא לבניהם, בני הדור הראשון, ולא לנכדיהם.

זיקה כזו מתגלה רק אצל יעקב אבינו, ורק בערוב ימיו, משירד למצרים. יעקב היה הראשון שגילה חיבה יתירה, אהבה בלתי אמצעית, לא רק לבניו אלא גם לנכדיו, מנשה ואפרים. הוא שם אותם בין ברכיו, נישק וחיבק אותם, ברך אותם (קודם שבירך את בניו-שלו!) והצהיר: "אפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לי!". וכידוע, מלים אלה לא נותרו בגדר הצהרה בעלמא אלא התבטאו במתן חלקים בירושת הארץ לנכדים, אפרים ומנשה, כשאר בניו של יעקב.

כפי שהסביר הרי"ד סולוביצ'יק, אין זה מקרה שדווקא יעקב – הוא ולא אחר – מכונה בספרות חז"ל "ישראל סבא", ושההליכה "בדרך ישראל סבא" מסמלת עד ימינו דבקות במסורת.

לא לחינם מכונים אפוא בני העם היהודי "בני ישראל", ולא "בני אברהם" או "בני יצחק", שכן יעקב-"ישראל סבא" היה הראשון שיצק תוכן לקיומה של קהילת ברית, הממשיכה את המסורת מדור לדור.

במישור ההלכתי-משפטי, תורגמה זיקה זו להלכה הקובעת ש"בני בנים – הרי הם כבנים" (יבמות סב, ע"ב), וממנה משתלשלת והולכת במשפט העברי מסכת גדולה ועשירה של "דיני סבאות" (Grandparents Law), אלפי שנים קודם שענף משפטי זה בא לעולם בן ימינו. בין השאר, תורגמה זיקה זו לזכותם העדיפה של הסבא והסבתא במשמורת על נכדיהם (כאשר הוריהם אינם בין החיים, או אינם בעלי מסוגלות לטפל בהם), לבקרם ולהנחיל להם את רכושם.

(בא תשפ"ב)