חרדת צומות

הוא סיפר לי על הקשיים הנפשיים שהוא מתמודד איתם. על התקפי החרדה והקושי לווסת אותם, על הטיפול התרופתי שלפעמים מועיל יותר ולפעמים פחות

לפני כמה שנים, באמצע הסעודה המפסקת שלפני כניסת יום הכיפורים, ישבנו רעייתי ואני יחד עם ילדינו והתכוננו לקראת הצום וכניסת החג. באמצע הסעודה דפיקה דלת. עוד לפני שהספקתי לקרוא "כן", נפתחה הדלת ואל הסלון שלנו נכנס בבהלה אחד מאנשי הקהילה, עיניו נפוחות מבכי והוא נתון בסערת רגשות. הצעתי לו להיכנס ולשבת בחדר העבודה שלי, שם נוכל לשוחח בנחת ובפרטיות ולא בפני אשתי וילדיי הקטנים, אך הוא היה נסער מכדי להיענות להצעה. כשניסיתי להבין לפשר הסערה הוא ענה: "הרב, אני מפחד. אני פשוט לא מסוגל לצום".

הוא סיפר לי, ולא בפעם הראשונה, על הקשיים הנפשיים שהוא מתמודד איתם. על התקפי החרדה והקושי לווסת אותם, על הטיפול התרופתי שלפעמים מועיל יותר ולפעמים מועיל פחות ועל כך שאירועי דחק מרעים את מצבו. הוא אדם ירא שמיים ויום הכיפורים עבורו אינו עוד יום רגיל בשנה. השילוב בין חשבון הנפש ואימת הדין, יחד עם הקושי הפיזי והמנטלי של הצום, מעוררים בו חרדות קשות והוא חושש מאד מהחג המתקרב. כדרכן של חרדות, החשש מבואן המתקרב רק מחריף את מצבן וכך הוא מצא את עצמו שעה לפני כניסת החג בחרדה איומה מהצום. "אין לי כוחות לזה. פשוט אין לי כוחות לזה. אני מרגיש שאני לא מסוגל לצום", הוא אמר שוב ושוב מבעד לדמעות ומצד שני, קשה לתאר עד כמה שהוא נחרד מעצם המחשבה שלא לצום ביום כיפור.

תוך כדי שסיפר לי אותו אדם על הקושי שאיתו הוא מתמודד, "הרצתי" לעצמי בראש את הסוגיה ההלכתית ואת שיטות הפוסקים בה. לכאורה, התשובה פשוטה וברורה – צום יום הכיפורים הוא בין המצוות החמורות בתורה. איסור דאורייתא שעונשו כרת. פטור מן הצום ניתן אך ורק במצבים של פיקוח נפש ובהיעדר סכנת נפשות ברורה, קשה למצוא פתח להתיר לאדם שלא לצום. אמנם כיום עולה המודעות לכך שהפרעות נפשיות אף הן מחלות לכל דבר, ויש לדון בהן בגדרים הלכתיים של חולי. ואף על פי כן, אין הדבר פשוט כלל וכלל שהחשש הנפשי מהתקף חרדה עתידי, יש בו כדי להתיר איסורי כרת.

החשבון ההלכתי ה"קר" וה"יבש" נטה לאסור, אך תורת החיים שלנו לעולם אינה קרה ויבשה. התבוננתי באדם השבור העומד מולי, שבמקום לסעוד עם משפחתו את הסעודה המפסקת עומד אצלנו בסלון וממרר בבכי, והבנתי שאין לו שום יכולת שבעולם לקבל תשובה שכזו. עם זאת ידעתי היטב שאני מדבר עם אדם שהצום חשוב לו והתשובה ההלכתית צריכה להתיישב על ליבו. אחרי עוד רגע של מחשבה אמרתי לו בערך כך –

"מבחינה הלכתית, כידוע, כולם חייבים לצום ביום הכיפורים אלא אם יש סכנת נפשות. ברמת העיקרון, הגמרא קובעת שיש להתייעץ עם רופא מומחה שיגדיר את חומרת הסכנה, אך הגמרא מכירה גם בכלל ש"לב יודע מרת נפשו" משמע שאדם מכיר את עצמו יותר מכל רופא, ולכן גם אם אין סכנת נפשות ניכרת, אם מצבך הנפשי יביא אותך לנקודה שבה אתה מרגיש שאינך יכול יותר, אתה רשאי לשבור את הצום". הסברתי לו כיצד "שותים לשיעורים", כך שגם אם ייאלץ לשתות יפחית את חומרת האיסור ולא ייחשב הדבר לחיוב כרת, ברכתי אותו בגמר חתימה טובה וחיזקתי אותו על כך שבא לשתף ולדבר. הוא חזר לביתו ואני חזרתי למשפחתי.

יום הכיפורים עבר כרגיל, כשמעת לעת הצצתי לכיוונו בבית הכנסת ותהיתי איך עובר עליו היום הקדוש. חזרנו הביתה אחרי תפילת ערבית וקידוש לבנה והתיישבנו לשבור את הצום, וממש באותו רגע הטלפון מצלצל ומעברו השני של הקו עומד אותו יהודי יקר, הפעם במצב רוח אחר לחלוטין. "הרב, צמתי הכל!", הוא סיפר לי בהתלהבות של ילד שהצליח לצום בפעם הראשונה. אבל חשוב מכך היה ההסבר שלו להצלחה – "ברגע שאמרת לי שאם יהיה לי קשה אוכל לשבור את הצום, ידעתי שיש לי מפלט ויש לי פתרון, מה שהפחית מאד את החרדה וממילא איפשר לי להמשיך לצום".

שיעור גדול למדתי באותו יום כיפור – הנפש האנושית גדולה ומורכבת ממה שאפשר לתאר ולהאמין. לפעמים ההיתר הוא הדרך היחידה לקיים את האיסור.

(בא תשפ"ב)