די עם התסכול ורגשות האשמה

החינוך הדתי אוהב להתבוסס בנתוני הדתל"שים שלו. לקונן על הכישלון החינוכי באחוזי הדתל"שים הגבוהים ולשאול איפה טעינו ואיך ייתכן שכרבע מבנינו ובנותינו "עוזבים את הדרך"

אם יש דבר שלמדתי ב-15 השנים שבהן אני עוסק בחינוך, זה שלאורך זמן, אף אחד לא צומח מתחושות תסכול ורגשות אשמה. המחשבה שאני כישלון, לא גורמת לרוב האנשים לתקן את דרכם אלא דווקא להתחפר עוד יותר במצב הנוכחי. מחנך או מחנכת שרוצים לחולל שינוי, חייבים לחזק את נקודות הכוח, תחושת המסוגלות וחווית ההצלחה. הנרטיב החיובי הוא רכיב קריטי בתהליך החינוכי. בלי זה, שום דבר לא ילך. זה נכון ברמה הפרטית, וזה נכון ברמה הלאומית.

הצרה היא שיש לנו חיבה מוזרה לנרטיבים שליליים. מין נטייה מוזרה להעדיף לספר את הסיפור במנגינה של תסכול ובתחושה של כישלון, להעדיף להכות על חטא (בד"כ על חזה של אחרים) וליצור אווירה כללית שמוציאה את הרוח מהמפרשים ומרוקנת את הכוחות מלהמשיך ולפעול.

שלוש דוגמאות:

1. יוצאי ברית המועצות נתפסים בקרב רבים, במיוחד בחברה הדתית והחרדית, כקבוצה מנוכרת ומנותקת מכל מה שקשור בתורה וביהדות. בעיני רבים הם דוגמא להתבוללות, לאובדן הזהות היהודית ולשכחת המסורת. אבל את סיפורה של יהדות רוסיה אפשר, ולדעתי גם ראוי, לספר בדיוק להפך. רוסיה הבולשביקית הייתה אחת הסביבות העוינות ביותר בתולדות העמים כלפי דתות בכלל וכלפי יהדות בפרט. הפצצות הכנסיות, מעקבי הנ.ק.וו.ד. והק.ג.ב., עונשי המאסר על קיום פולחן דתי והגליית פעילי העלייה לגולאג בסיביר, נותנות תחרות קשה לעינויים של האינקוויזיציה הספרדית. העובדה שאחרי שלושה דורות שחיו בצל הזוועה הזו עדיין נותרו מעל מיליון אנשים שיודעים שהם יהודים, שיש להם עוגנים של מסורת, (אפילו אם זה רק קרפיון בראש השנה), היא הצלחה מסחררת, נס גלוי ועדות לעוצמת החיבור של היהודים האנוסים הגיבורים הללו. העובדות אותן עובדות, אבל הסיפור שונה לחלוטין.
2. היהדות הרפורמית בארצות הברית נחשבת בעיני רבים כשם נרדף לנישואי תערובת, לאי שמירת מצוות, ולפעמים אפילו לחילול הקודש. אבל כשמבינים שתנאי הפתיחה שבהם פועלת הקבוצה הזו הם של הפרדה מלאה בין דת למדינה, של חירות מוחלטת בכל מה שקשור במרחב הדתי, שכל מעשה שקשור ביהדות ומסורת נעשה באופן וולונטרי לחלוטין ושלא מעט מסורות יהודיות עומדות בסתירה מובהקת לעולם הערכים האמריקני, מבינים שהיהדות הליברלית באמריקה היא הצלחה גדולה. בנסיבות הבלתי אפשריות האלו, להצליח לחבר מיליוני יהודים לאיזשהו סוג של יהדות ולשכנע אותם לא להתנתק מהכל, זה הישג גדול מאד. קהילות שמצליחות להתקיים כבר 5-6 דורות בתנאים הללו, הן קהילות ראויות להערכה. אני יודע היטב, שהיהדות של בית המדרש שבו אני גדלתי, הייתה מצליחה בנסיבות האלה הרבה פחות.
3. החינוך הדתי אוהב להתבוסס בנתוני הדתל"שים שלו. לקונן על הכישלון החינוכי באחוזי הדתל"שים הגבוהים ולשאול איפה טעינו ואיך ייתכן שכרבע מבנינו ובנותינו (תלוי את מי שואלים), "עוזבים את הדרך" ופונים עורף לחינוך שקיבלו בבית, בישיבה או באולפנה. אלא שלענ"ד הנתונים הללו הם הצלחה חינוכית גדולה. הנער או הנערה הדתיים, הם הקבוצה בעלת חופש הבחירה הדתי הגדול ביותר בישראל. המחיר שישלם צעיר חרדי אם יחליט לעזוב את העולם החרדי הוא בלתי נתפש – יהיה עליו לרכוש שפה חדשה, הוא יתקשה להתפרנס ומשפחתו עשויה להתנכר אליו. גם עבור הנער או הנערה החילוניים, חזרה בתשובה היא "קריעת ים סוף" – הפער התרבותי גדול מאד, המחיר המשפחתי צפוי להיות משמעותי, והקליטה בחברה הדתית לא צפויה להיות קלה. בניגוד אליהם, על צעיר דתי-לאומי שמוריד את הכיפה צפויה לעבור טלטלה קטנה בהרבה – ברוב המקרים איש ממשפחתו לא יחרים אותו (מן הסתם יש לו כבר כמה אחים או בני דודים דתל"שים), את התרבות החילונית הוא מכיר היטב, והוא לא יידרש להחליף את חוג החברים שלו או לשנות את עיסוקיו. העובדה שבמציאות שבה תג המחיר על עזיבת העולם הדתי הוא כה נמוך, כ-70% מבניה של הציונות הדתית בוחרים לדבוק בדרך הרוחנית הזו, היא הישג חינוכי אדיר, שראוי שכל מי ששותף לו יזקוף את ראשו בגאווה.

העובדות אותן עובדות, על הנתונים אין ויכוח, אבל כשמתבוננים בעולם בעין טובה, המנגינה משתנה מקצה לקצה והסולם הופך ממינורי למז'ורי. כמו באותה אגדה אינדיאנית ידועה – בכל אדם ישנם שני זאבים שנלחמים זה בזה. זאב אחד הוא רוע, כעס, קינאה, צער, זלזול, יוהרה, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב לב, שלום, אהבה, תקווה, ענווה, נדיבות, אמפטיה, חמלה ושלווה.

הזאב שינצח, הוא הזאב שנבחר להאכיל…

(במדבר תשפ"ג)