לטבול או לא לטבול?

בעולם שלנו, גבר שמחפש יותר טהרה, לא צריך לקפוץ עירום למעיין. בתור התחלה הוא צריך פשוט להתלבש

בשבועות האחרונים הומה המרחב הציבורי מדיונים על רחצה במעיינות. השילוב בין הקיץ החם, חופשת בין הזמנים, וההצעה לקדם הפרדה מגדרית בשמורות טבע, הביאו לשיא את הדיון אודות נוהגי הצניעות באתרי המים השונים. קשב רב, שלא לומר מוגזם, הוקדש לשאלה כיצד נשים מתלבשות במרחבים הללו, אך מתוקף תפקידי כמחנך של בנים, מצאתי את עצמי מוטרד הרבה יותר מסוגיות דומות שעשויות להתעורר דווקא מצדם של הגברים.

כל מי שביקר במעיינות ארצנו בשנים האחרונות, במיוחד אם הזדמן לביקור בימי שישי, נתקל מן הסתם בגברים דתיים המבקשים לנצל את ההזדמנות ו"לטבול". לא פעם שמעתי תלונות חמורות מנשים שהתבקשו או נדרשו, בנימוס או בתקיפות, לעזוב את המעיין כדי לאפשר לגברים לטבול כהלכה. כבר דובר רבות על ההשתלטות המכוערת על המרחב הציבורי, על חוסר הצניעות שבהתערטלות בפרהסיה ועל הניגוד המטריד בין הנוהג הזה לדרישות הצניעות מנשים באותו מרחב. כל אלו אכן דורשים תשומת לב, אך לא בהם אני מבקש לעסוק. ישנו נושא אחד שלא זוכה לתשומת לב, והוא עצם הקונספט של ״טבילה״ במובן ההלכתי של המונח, עבור גברים.

בעולם העתיק, המקראי-מקדשי, היו שכיחים מאד מושגים של טומאה וטהרה – מתים וקברים, שקצים ורמשים ושלל הפרשות גופניות, הפכו את האדם לטמא ודרשו פרוצדורה מורכבת, פלאית כמעט, של טהרה – מטבילה במקווה או במעיין ועד הזאת מי חטאת ואפר פרה אדומה.

המקורות ההלכתיים הקדומים, כמו גם התיאורים ההיסטוריים והממצאים הארכיאולוגיים, משקפים עולם שהשאיפה לטהרה היא ליבת ההתעסקות בו – חיי פרישות והרחקה, בניית בתים בשיטות ש״חוסמות״ את הטומאה, כלי אוכל עשויים מאבן או מגללי חיות כדי שלא ייטמאו, ומקוואות על כל צעד ושעל, היו מנת חלקן של הכתות והקבוצות ששאפו לטהרה.

חז״ל העלימו, במודע ובמפגיע, את כל המושגים הללו מחיינו. בעולם ההלכתי שלנו, את המושגים ״טמא וטהור״ החליפו המונחים ״אסור ומותר״. טומאת הנידה וטומאת כהנים וגם חובת טבילת כלים חדשים, אינן ״טהרות״ במובן ההלכתי הקדום – כאלו שמטמאות אוכלים וכלים ודורשות הרחקה מהחברה, אלא רק איסור הלכתי על פעולה ספציפית (יחסי אישות, כניסה לבית העלמין, שימוש בכלי). בעולם ההלכתי שלנו, המונחים ״טמא״ ו״טהור״ נותרו מטאפורות.

את הדינים המפורטים של טומאת קרי, טומאת אוכלין, טומאת כלים, טומאת שרצים וטומאת מת, הפכו חכמים בכוונה ברורה לאות מתה. בניגוד למה שלמדנו בגן – זה לא ש״אין לנו היום פרה אדומה״, אלא שחז״ל יצרו דרישות כה קיצוניות לשלמותה ותמימותה של פרה כזו, עד שהעלימו למעשה מהתרבות שלנו את האפשרות להיטהר מטומאת מת. כולנו טמאים מרגע שבאנו לעולם, ואין מה להיאבק בזה.

מיום שנקבעה ההלכה כך, הפכו כל הטבילות המזדמנות הללו (למעט טבילת נידה, טבילת כלים וטבילה לנכנסים להר הבית) – בין אם מדובר בטבילה בכל בוקר, בין אם בטבילה של ערב שבת ובין אם טבילה של ערב יום כיפור, לפעולה חסרת משמעות הלכתית. אין חובה כזו, אין מצווה כזו, אין הלכה כזו, וממילא אין בזה טעם דתי ואין בזה עניין מהותי. המנהג הזה נותר כמעין ספורט אלטרנטיבי למי שהתחיל להשתעמם מקיום מצוות ושמירת הלכה.

במילים פשוטות, להתערטלות הציבורית הזו אין גיבוי רוחני ואין תוקף דתי. חזרה למושגים הללו היא ויתור על התורה שבעל פה, ודילוג מעל ההלכה שקיבלנו מחז״ל מהתלמוד ועד ימינו – ״מהתנ״ך לפלמ״ח״ בגירסה דתית. בעולם שלנו, גבר שמחפש יותר טהרה, לא צריך לקפוץ עירום למעיין. בתור התחלה הוא צריך פשוט להתלבש.

(כי תצא תשפ"ג)