האם אתם שייכים לרוב האדיש?

אם יש לי "אויב" בסיפור הזה, הוא לא מי שמחזיק בדעה או שיטה שונה משלי, אלא מי שכל הסיפור לא מעניין אותו

בדיחה ידועה קובעת שלכל שני יהודים יש לכל הפחות שלוש דעות בכל נושא. כאשר מתגלע ויכוח בקהילה בסוגיה שעל סדר היום, מוצאים את עצמם רבני קהילות בעין הסערה. עיני רבים מהציבור נשואות אל הרב לשמוע מה דעתו וכיצד יכריע – האם יפסוק לטובת המחמירים או המקלים, האם ידבק במנהג או יצדד בחידוש, ינקוט בדיון או יבחר לשמור על עמימות?

מחלוקות רבות מעסיקות את מגוון הקהילות שסביבנו – על מקומן של נשים בקהילה, על נוסח התפילה ועל ילדים בבית הכנסת. סוגיות הנוגעות להלכה, ללימוד תורה, לשימור מנהגים או לשינוי אופייה של הקהילה. לכל דיון ומחלוקת המאפיינים הייחודיים להם, ותמיד יש את הקולות הזועקים בעד או נגד – הללו דורשים בעוז ובתקיפות, והמכריזים ש"לא יקום ולא יהיה".

ובכל פעם שמתעורר ויכוח כזה בקהילתנו, אני מקשיב רוב קשב לכל הצדדים, שוקל את השיקולים ומגבש את דעתי. מטבע הדברים, כל הצדדים מבקשים לגייס אותי לשורותיהם. לא פעם, אלו שהעריכו שלא אתמוך בדעתם, המליצו לי שלא להתערב בדיון.

אך לאחר כמה וכמה מקרים שבהם התלבטתי במי מהצדדים החולקים עלי לתמוך, הבנתי שהצד בדיון שעליו עלי לתת את דעתי יותר מכל הינו דווקא זה של האדישים. בנוהג שבעולם, בכל דיון קהילתי בסוגיה בוערת הנוגעת לסדרי בית הכנסת, ישנה קבוצה קטנה התומכת במהלך הנידון וקבוצה קטנה אחרת שמתנגדת לו. ברוב המקרים שראיתי, רוב הקהילה אדישה במידה רבה לשתי האפשרויות. תפקידו של הרב, לתת את תשומת הלב לרוב האדיש ולא למיעוט הקולני. אלו שיש להם דעה נחרצת בנושא, אינם זקוקים באמת לרב. הם מעורבים בנעשה בבית הכנסת ובקהילה, הדבר בוער בעצמותיהם ויקר ללבם גם בלי שהרב מניח על כך את כובד משקלו. אלו המתבוננים בדיון מרחוק, שסוגיות מסעירות הנוגעות לחיי הקהילה אינן מטלטלות את עולמם הרוחני, צריכים לעמוד לנגד עיניו של הרב.

הצדדים הנצים, המתווכחים בעוז על עתידה של הקהילה ובית הכנסת, לא שמים לב עד כמה עמוקה השותפות ביניהם – אלו וגם אלו רואים בבית הכנסת ובנעשה בו סוגיות ליבה חשובות ומשמעותיות. כרב קהילה אני שמח תמיד בשני הקולות, ששניהם מבטאים קרבה למרחב הדתי, אכפתיות ומעורבות. חברות וחברי הקהילה שאינם לוקחים חלק בדיון, שאדישים לכל החלטה שתתקבל, שרויים למעשה במעין נתק מהמרחב הדתי והרוחני ומהם אני מוטרד הרבה יותר.

אם כך הם הדברים במרחב של קהילה דתית, קל וחומר לגבי המרחב הכלל יהודי-ישראלי. מיעוט קטן מתווכח על האופן שבו נכון לקיים את שירותי הדת, הגיור והכשרות, ניהול הכותל ומינוי הרבנים. כל הצדדים מתווכחים בתקיפות ולא שמים לב שבמרחב הישראלי הם כולם באותו צד – במקומו של המיעוט שאכפת לו. רוב החברה הישראלית כלל אינה מתעניינת בסוגיות הללו. לכן אני שמח מאד גם בדעתם של אלו שאני חולק עליהם מכל וכל, כי להם לפחות אכפת. אם יש לי "אויב" בסיפור הזה, הוא לא מי שמחזיק בדעה או שיטה שונה משלי, אלא מי שכל הסיפור לא מעניין אותו. האיום על עתיד היהדות, אם יש כזה, לא מגיע ממי שמתפלל אחרת ממני או ממי שמפרש אחרת את ההלכה, אלא בעיקר ממי שאדיש לכל הנושאים הללו.

בליל תשעה באב האחרון, הגיעו גייסות של בני ישיבות ובנות מדרשות ל"עזרת ישראל" שבחלקו הדרומי של הכותל המערבי, במטרה לדחוק את רגליהם של היהודים הלא אורתודוקסים הנוהגים להתכנס שם, ולמנוע מהם לקיים במקום תפילת ערבית וקריאת מגילת איכה כמנהגם. במקום להבין שהאתגר הרוחני של דורנו הוא מיליוני היהודים שכלל אינם מודעים לכך שהיום תשעה באב, בחר אותו קומץ תועה להיאבק במי שמציין את תשעה באב קצת אחרת.

האירוע המחריד הזה, שכולו אלימות מכוערת במסווה של תפילה, מגיע אחרי שנים ארוכות בהם נאסר על אותם יהודים להתפלל כמנהגם ברחבת הכותל ואותה "עזרת ישראל" קטנה ובלתי נגישה, היא המעט שהוקצה להם אחרי קריסת ניסיונות הפשרה השונים שנעשו שם. הניסיון של האספסוף שהתכנס שם בליל תשעה באב לגזול מהם את הפיסה הקטנה הזו ולהרחיקם עוד מהתורה והמסורת, הוא לא פחות מגזל כבשת הרש עליו התריע נתן הנביא בחריפות: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי"?

(ואתחנן תשפ"א)