צחנת המוות ועין הרע במצרים

היאור, מקור החיים של מצרים ובכלל זה של אלוהיהם וגם של פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) – הפך למקור של מוות. בשתי המכות הראשונות התורה מדגישה את הריח הנורא שנילווה להם – אין לך דבר מצחין יותר מיצורי מים מתים. במכת דם נאמר:  "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר" (ז, כא). לאחר שפסקה מכת הצפרדעים גם נאמר: "וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים… וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ" (ח, ט-י). אין זה מקרי, שהתורה מבליטה את ריח המוות שנישא באוויר. היה זה מדה כנגד מדה, עונשם של המצרים שהתעמרו בבני ישראל. שוטרי בני ישראל התלוננו לפני משה ואהרן על היחס הקשה שהם קיבלו בגללם: "אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת–רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה, כא). בסופו של דבר ארץ מצרים הבאישה מהמוות שהקב"ה הפיל בתוכה.

מי שהכביד לבו כאשר עלה ריח מות הדגים, שאין קשה ממנו (ובכללם התנינים והצפרדעים) במכות הראשונות, נאלץ להתמודד עמו בהמשך במות של המקנה מהדבר (ט, ו), מהמוות של האנשים שמתו מרעב בשל הארבה (י, יז) ולבסוף ממכת בכורות.

אין ספק שחלק מהמכות מסמלות את הפגיעה באלוהי מצרים: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים" (במדבר לג, ד). ניתן לראות זאת כבר החל מהמכות הראשונות ועד למכות האחרונות. ה' הכה את היאור, אלוהי מצרים, בדם, והמית את התנינים הגדולים. הוא החשיך את הארץ במכת ארבה (שמות י, ה, טו) ובמכת החושך ובכך גרם לשקיעתו והיעלמותו של האל "רע" אל השמש המצרי (על פי אמונתם מקור הטוב והחיים ומגינה של הממלכה) והובילו לתוך עולם המתים. הדבר נרמז על פי הקוד המקראי למצרים בפסוק: "וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ" (י, ה). סמלו של אל השמש בכתב  המצרי הוא עיגול עם נקודה במרכזו או אליפסה דמויית עין. גם בכתב הפינקי והעברי האות "עין" מסומלת בעיגול.

לפי זה, הפסוק מתבאר בכך שהמכות הללו כיסו את ה"עין", כלומר את השמש והאל המצרי המסומל בה איבד בכך מכוחו. גם מכת בכורות התרחשה בלילה (שמות יב, כט), האל רע, אל השמש והאור עזב את מצרים והם נותרו בעלטת ההיסטוריה.

(וארא תשפ"ב)