הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
ירידת המן אתגרה את העם ופעלה לעיתים בניגוד לאינסטינקטים הטבעיים והאנושיים. לדוגמא, משה הורה לעם להימנע מאגירה של המן: "… אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". אולם היו שלא עמדו בכך: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ". לדעת חז"ל היה מדובר בקבוצה מצומצמת – אלו שהיו מחוסרי אמנה (שמות רבא כה,י). בכל זאת משה הגיב בחריפות: "וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה". ניתן להבין את חששם של חלק מהאנשים נוכח זה שנמצאו במדבר צחיח, ולכן נראה שתגובת משה לא היתה מידתית, שכן רק קומץ של אנשים חטאו. חז"ל ביקרו את משה על כך: "ויקצף עליהם משה, וכיון שכעס שכח מלומר להן הלכות שבת". ה"משך חכמה" מבקר את משה בהדגישו, שבניגוד אליו, הקב"ה לא כעס: "אבל השי"ת (=הקב"ה) לא קצף, כי הוא לתועליות, כי יהיה הנס גדול בשבת שלא הבאיש, ובלא זה לא ידעו הנס של שבת".
לדעתו, מעז יצא מתוק, שכן כתוצאה מכך שהמן התקלקל הבינו העם את גודל הנס שהיה בשבת, שאעפ"י שהתבקשו להשאיר את המן למחרת, בכל זאת המן נשאר טרי, שלא כמו בימות החול. האירוע החריג דווקא הועיל להעצמת התודעה הלאומית שירידת המן היא נס. לכן כעסו של משה היה מיותר ודווקא יכול היה משה למנף את הטעות, ולהדגיש את עוצמת הנס שבירידת המן.
הרמב"ם סבור, שדרך כלל חיינו הרגשיים צריכים להתנהל על שביל הזהב. אולם, ישנם שני רגשות החורגים מכלל זה, ויש להתרחק מהם ואף לסלקם לחלוטין מחיינו: הגאווה והכעס. על הכעס אומר הרמב"ם (הלכות דעות ז,ז): "וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילַמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו …".
לדעתו, רגש הכעס הוא תגובה שגויה. אמנם הוא מציף אותנו ואיננו יכולים לעמוד בפניו, אבל עלינו להיות מודעים לכך שתוצאותיו תהיינה חמורות, ואנחנו עלולים להגיע לחוסר שליטה. הרמב"ם מאמץ עמדה שבימינו זכתה לאישור מדעי. מתברר, שתרגול רב במשך תקופה ארוכה משנה את מעגלי הנוירונים שלנו ולאחר עבודה מאומצת אדם יכול לקנות הרגלים של הסרת הכעס. אולם אין להתעלם גם מיתרונו של הכעס כשהוא נובע מתגובה הכרחית למציאות לא תקינה. מי שאינו כועס עלול להיות אדיש למציאות שמסביבו וזו לדעתי הסיבה, שהרמב"ם מסייג את דבריו: "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב – יַראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס".
מנהיג יכול להיראות כועס כלפי חוץ, גם אם אינו מרגיש כעס. יש לכך אפקט של הלם. כשבעל סמכות מבטא כעס, האדם או הקבוצה שהכעס מופנים אליהם יודעים זאת. זה מכשיר יעיל להחזרת הסדר הטוב, אולם יש להשתמש בנשק זה רק במקרים נדירים.
לצערנו בתקופה האחרונה, שהיא תקופה רגישה, אנו נחשפים לכעס ולחוסר שליטה בכנסת ישראל. מנהיג חייב להיות מאופק גם שקשה לו. איבוד עשתונות עלול להביא לחוסר שיקול דעת והמחיר עלול להיות גבוה.
(בשלח תשפ"ב)
