מכונת אמת

חז"ל זיהו במן כלי משפטי, דין שנעשה בכל יום ויום על פי אמת הצדק המוחלט, חיבור למכונת אמת בכל בוקר מחדש

התורה פיארה והללה את המן. הדיוק בכמויות כך שכל אדם יאכל את הכמות הראויה לו "לפי אכלו לקטו", ירידתו המעודנת והנקייה "ותעל שכבת הטל", מראהו המושך "כזרע גד" וטעמו "כצפיחית בדבש". במקורות התנאיים הצביעו על יתרונות נוספים: את הפניות והשקט הנפשי: "לא ניתנה תורה לידרש אלא לאוכלי המן"- אלו שמובטחת להם פרנסתם יכולים לעסוק בתורה בהשקט ובטח. או את סגולתו הרוחנית "ממטיר לכם לחם מן השמים: מאוצר טוב של שמים" (לסגולות נוספות עיינו יומא, עה, ע"א). אולם חז"ל לא טיפחו רק את יתרונות המן אלא הצביעו גם על חסרונותיו. בפסיקתא זוטרתא הודגש שאת המן היה צריך ללקט מחוץ למחנה, כפי שכתוב: "ויצאו העם", ולקיטתו היתה כרוכה, אם כן, בטירחה. ירידתו "דבר יום ביומו" הותירה את העם בדאגה מתמדת ביחס לפרנסת יום המחר. אבל חסרון נוסף בולט היה למן- היותו מגלה צפונות. וכך מתואר בברייתא שבגמרא (יומא, שם):

"תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין.

כיצד? שניים שבאו לפני משה לדין. זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי.

אמר להם משה: לבוקר משפט.

למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון – בידוע שזה גנבו,

אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו".

לפי המדרש, כיוון שלא ניתן היה לאסוף כמות שהיא יתירה על עומר לכל גולגולת וכמספר בני הבית, הרי שאם בא אדם בתלונה לחבירו שהוא גנב את העבד שלו, כמות המן שהגיע לכל אחד מהם היוותה הוכחה נחרצת משמים למי שייך העבד.

באותה מידה. זוהי מסקנה פשוטה העולה מכך שכל בית קיבל את הכמות הנצרכת לו. הרי שלא ניתן להערים על הקב"ה מיהם בני הבית וכמה מספרם. אולם, המדרש מוסיף מדעתו מצבים שבהם המן היה מכריע בסכסוכים:

"וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין.

זה אומר: היא סרחה עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי.

אמר להם משה: לבוקר משפט.

למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה – בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה – בידוע שהוא סרח עליה".

כשבני זוג התווכחו ביניהם מי נהג בחוסר הגינות כלפי רעהו (ולפי רש"י- האם לאישה זכות לכתובה), בא המן והכריע מי צודק בוויכוח על ידי ירידתה של מנת האישה בבית בעלה או בבית אביה. מעורבותו של המן בהכרעה כזו שאין לה קשר למקום מגוריה של האשה או שייכותה לאחד מן הבתים מלמד שחז"ל זיהו במן כלי משפטי, דין שנעשה בכל יום ויום על פי אמת הצדק המוחלט, חיבור למכונת אמת בכל בוקר מחדש. אולי, כוונת חז"ל היתה לטעון שכשאדם אוכל מן השמים, הוא נאלץ לעמוד מול סטנדרטים מדויקים וחתוכים. על כך, מוסיפה הגמרא שקרבת המן לבית המלקט היוותה אינדיקציה גלויה לעין כל ביחס למצבו הרוחני של המלקט: "צדיקים- על פתח בתיהם, בינונים – יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו".

המדרשים האחרים הוסיפו כהנה וכהנה על פעולתו המבדלת של המן. פעולה שאינה מאפשרת את הטשטוש שבין צדיק ורשע ובין אמת ושקר המקובלים בתפיסה השיוויונית הנראית לעין במצבים רגילים. מבעד לסיפורי המדרש הללו משתקף גם הקושי והאתגר שבחיי אוכלי המן. סטנדרטיזציה ברורה ומתח רוחני גבוה הם דרישות שלאורך זמן קשה לעמוד בהם.

(בשלח תשפ"ב)