אווירת סוף קורס

 

דווקא ברגעים האלה כש"אין יותר מה להפסיד" האדם נבחן – את מי הוא עובד?

בפרשה שלנו נזכר דין עבד עברי והתורה מתארת מצבים שבהם העבד מבקש להישאר בבית אדונו עם תום תקופת שירותו. במקרה כזה הוא עובר תהליך של רציעה והופך לעבד נרצע שנשאר אצל האדון עד היובל. בגמרא בבא קמא מצויה ברייתא שמתארת מצב של הגעת מועד היובל ושחרורו הסופי של העבד. וזה לשון הברייתא:

"ת"ש: מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור?

ת"ל: לא תקחו כופר… לשוב, לא תקחו כופר לשב!" (בבא קמא כח, ע"א).

הברייתא מתייחסת לסיטואציה שבה כלו ימי השירות של העבד הנרצע ואדונו מפציר בו לצאת מביתו. דא עקא, שככל הנראה העבד אינו מתרצה ונאבק כדי להישאר בבית האדון. במהלך ההתקוטטות האדון חובל בעבד ופוצע אותו. הברייתא דנה בשאלה אם האדון צריך לפצות את העבד על הנזק שנגרם לו במהלך המאבק הזה להוצאת העבד מביתו. במסגרת הזו לא נכנס להוכחה שמביאה הברייתא מן הפסוק העוסק במקורו ברוצח בשגגה. אולם, הברייתא מעוררת שאלה מעניינת- מדוע שהאדון יגרש (בכח הזרוע ממש) את העבד. הגמרא בבבא קמא מציעה שבסוף תקופת העבדות אימת האדון כבר אינה משמעותית, הידיעה של העבד שהוא יוצא לחופשי נוסכת בו תחושת עצמאות ועזות והוא עשוי לגנוב מאדונו. משום כך לאדון יש אינטרס להוציאו מביתו כמה שיותר מהר כשמרחפת מעליהם תחושת סיום השירות. בשלב הזה העבד כבר מאבד רסן ומרגיש שהוא כבר אינו נתון לביקורת האדון. ומשום כך האדון פטור מלשלם כשהוא חובל בעבד על מנת להוציאו מביתו. מהסוגיה הזו הסיק האגודה ש"כל משרתת ושמש… אם חשוד בגניבה יכול לגרשו מביתו" (בבא קמא, פ"ג סי' מא). המסקנה ההלכתית הזו משווה בין עבד ובין כל עובד לעניין עצם זכות המעסיק להוציא מביתו מי שחשוד בגניבה. אולם, במסקנה ההלכתית הזו יש החמצה של הנקודה המרכזית בגמרא והיא הדגש על המצב הנפשי של מועד המעבר ממרות לשחרור, מעבדות לחירות.

זה נכון גם לגבי עובדים שעוזבים מקום עבודה. (לשם הדוגמה זכורני, לפני הרבה שנים כשעבדתי כעורכת דין, הגיע לידינו מקרה של איש מחשבים שעבד במפעל ופוטר. אותו אדם נתבע על ידי המפעל על השבתת המכונות באותו המפעל למשך מספר ימים. טענתם היתה שכשנודע לו על פיטוריו הוא מסר להם סיסמה שגויה להפעלתן של המכונות). אבל זה נכון גם לגבי סוף תקופת השירות בצבא, או סוף שנה בבית הספר כשהתלמידים יודעים שהתעודות כבר נחתמו ואין סיבה לסור למרותו של המורה בכיתה. אלו התקופות שבהם האדם הוא כבר רק חצי עבד, אבל חציו בן חורין. דווקא ברגעים האלה כש"אין יותר מה להפסיד" האדם נבחן בשאלה – את מי הוא עובד? האם יש יראת שמים בליבו או יראת אדון אחר?

(משפטים תשפ"ב)