מה עדיף – דין או פשרה?

 

כיצד יש להתייחס למשפט שעוסק בעובד מדינה שמואשם בעבירות על חוקי מדינת ישראל?

הדיון בשאלה האם ראוי שתיעשה עסקת טיעון עם ראש הממשלה לשעבר מעורר עניין רב בציבור, ורוב אזרחי ישראל התנדבו לגבש דעה בעניין. בעזרת פרשת 'משפטים' ומקורות נוספים ננסה לבחון האם לצדד בהיתר עסקה או להתנגד לה? הבעיה המרכזית בעסקת טיעון היא שיש בה וויתור על עשיית דין צדק שמתבסס על חקירה יסודית, בירור עובדתי ומשפטי וגזירת עונשים הולמים, לטובת הסכמה על פשרה.

השאלה: מה עדיף – דין או פשרה העסיקה את חז"ל והפוסקים, ושלוש דעות נאמרו בעניין זה בגמרא (סנהדרין ו, ב): לפי הדעה האחת "אסור לבצוע" (=לפשר), הדעה השנייה קובעת להיפך: "מצוה לבצוע", שכן רק פשרה היא משפט שיש בו שלום, ואילו הדעה השלישית מציעה פשרה בין שתי הראשונות ואומרת שהדיין רשאי לעשות פשרה כל עוד הוא אינו יודע מי צודק, אולם מרגע שהוא יודע לטובת מי הדין נוטה הוא מנוע מלהציע פשרה.

הפוסקים אמצו את הגישה השנייה וקבעו כי "מצוה לדיין להתחיל בפשרה", וכי "כל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח" (טור ושו"ע חו"מ יב). יחד עם זאת, פסקו גם את ההגבלה של הגישה השלישית לפיה אין הדיינים רשאים לעשות פשרה לאחר הכרעת הדין. פסקים נוספים חידדו עוד את חשיבות הפשרה: השולחן ערוך הוסיף שאף לאחר הכרעת הדין רשאי אדם אחר, שאינו מהדיינים, לעשות פשרה. רבי יהושע ולק כתב (סמ"ע שם, ס"ק ו) שהדיין צריך אף "לדבר על לבם" של בעלי הדין ולהשתדל לשכנעם להגיע לפשרה. רבי שבתי כהן כותב בש"ך שאף הדיינים רשאים לעשות פשרה אחר גמר דין, "וזו היא מצוה גדולה והבאת שלום שבין אדם לחבירו".

בעל הטורים מוצא בפסוק הפותח של פרשתנו רמז לעדיפות הפשרה. הוא דורש את הפסוק כרשימה של הוראות מעשיות לדיין שרמוזות בראשי תיבות וכותב כך: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם": וְאֵלֶּה – ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין. הַמִּשְׁפָּטִים – ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט. אֲשֶׁר – א'ם ש'ניהם ר'וצים. תָּשִׂים – ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים. לִפְנֵיהֶם – ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר. ה'תנכר מ'הם".

אמנם העדפת הפשרה על הדין נדונה והתקבלה בהלכה אך ורק בתחום האזרחי, בתביעות ממון שבין בני אדם, ולא במה שמוגדר על פי דין התורה כעבירות פליליות. כשעומד אדם לדין על עבירה, בין אם זו עבירה דתית שבין אדם למקום, כגון חילול שבת, ובין אם זו עבירה שבין אדם לחברו, דוגמת גניבה או רצח – אין מקום לפשרות ויש חובה למצות את הדין.

כיצד יש להתייחס למשפט שעוסק בעובד מדינה שמואשם בעבירות על חוקי מדינת ישראל? נראה, כפי שכתב הרב עדו רכניץ במאמרו בנושא זה, שמנקודת המבט ההלכתית מדובר בתחום שלישי: ההלכה מכירה בתוקפם ובחשיבותם של חוקי מדינת ישראל כתקנות שבסמכות השלטון לתקן כדי לשמור על החוק, המוסר והסדר הציבורי, וחוקים אלה אינם כפופים לכללי הדין הפלילי התורני. לפיכך יש סמכות לרשויות החוק בישראל לבצע עסקת טיעון, אם כדי לחסוך את החוויה הקשה של נפגעי תקיפה מינית שנרתעים מעדות בבית המשפט, אם כדי להוביל להרשעה במקרים בהם יש קושי בביסוס התשתית הראייתית, ואם כדי להקל על עומס היתר שמקשה על בתי משפט.

חילוקי הדעות בין חכמי התלמוד בשאלה מה עדיף – דין או פשרה עוסקת למעשה בדילמה בין ערכים: ערך האמת, המחייב מיצוי הדין, לעומת ערך השלום, שמעדיף גישור ופישור. במקרה של ראש הממשלה לשעבר אפשר שהשיקול של קידום השלום בחברה הישראלית עשוי להצדיק הסכמה על עסקת טיעון. פרשת "ואלה המשפטים" נסמכה לאבני מזבח "שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים", ומלמדות על החשיבות של "המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה…" (מכילתא סוף יתרו). חז"ל הורו שכאשר נוצרת סתירה בין הערכים אמת ושלום, יש לבכר את ערך השלום, וערך זה צריך להכתיב כל טיעון בעד ונגד עסקת טיעון.

(משפטים תשפ"ב)