פיצוי או קנס

פרשת משפטים עוסקת בנזקים שנגרמים על ידי ממונו של אדם. לדוגמא, כאשר אדם אינו שומר על שורו כראוי וכתוצאה מכך נוגח שורו שוורים אחרים, או אם השור הולך בשדות שכניו ואוכל או רומס את תבואתם. במקרים האלה הבעלים נדרשים לשלם והתורה גם קובעת את צורת התשלום. כאשר נגרם נזק על ידי בהמה נדרשים בעליה לשלם מהמיטב מפני שלא שמרו עליה כראוי, וכך נאמר: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם". נחלקו התנאים בהערכת התשלום בבא קמא (ז ע"א): "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם – מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל; ר' עקיבא אומר: מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק".
רבי ישמעאל סבור שיש לשלם מהקרקע הטובה ביותר מנכסיו של הניזק. לעומתו, ר' עקיבא סבור שיש לשלם מהקרקע הטובה ביותר מנכסי המזיק. שניהם מסכימים שהתשלום מתבצע מהמובחר שבנכסים, אלא שנחלקו האם מדובר במובחר שבנכסי המזיק או הניזק. אולם, ממקום תנאי אחר נראה שהמחלוקת רחבה יותר. וכך נאמר (גיטין מח ע"ב): "דתניא: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם – מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל, ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקים מן העידית".
רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו האם הקביעה של התורה שיש לשלם מהמיטב מתייחסת לצורת התשלום או לגובה הפיצוי. בסוגיות התלמודיות מובאות דעות של אמוראים בהסבר שיטת רבי ישמעאל. לדעתם, רבי ישמעאל סבור, שהפיצוי שישלם המזיק יהיה גבוה יותר מהנזק עצמו. שתי דוגמאות לכך ניתן להביא מפרשני המקרא. הרשב"ם: "ולפי פשוטו משמע לפי מיטב שדהו וכרמו של זה הניזק ישלם כי שמא מן מיטב אכלו בהמותיו של מזיק". כלומר, גם במקרה ולא ניתן להוכיח את טיבה של הערוגה שאכלה הבהמה, ישלם המזיק לפי הערך של הערוגה הכי משובחת של הניזק כדי לצאת מהספק. דרך כלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ולכן היינו מצפים שחובת הראיה תהיה על הניזק שתובע את המזיק, ובכל זאת מחדשת התורה, שהכלל לא תקף במקרה זה. הצעה אחרת מובאת בחזקוני: "ישלם המזיק לניזק בעת הקציר או בעת הבציר שאילו לא היה נשחת היה גדל ומטיב". כלומר, על אף שהבהמה הזיקה תבואה שהיא בתחילת הבשלתה המזיק ישלם פיצוי לפי הערך הגלום בה. דהיינו, שוויה של התבואה בעת שתיקצר, שמן הסתם יהיה גבוה יותר. לעומתו, ר' עקיבא סבור שתמיד גובה הפיצוי יהיה זהה לנזק שנעשה ולעולם המזיק לא ישלם יותר ממה שהזיק. אולם גם הוא סבור שעל המזיק לשלם מהעידית שבנכסיו. הדרישה מהמזיק לשלם מהמיטב ואף לשלם יותר ממה שהזיק נובעת מכך שלא מדובר רק בפיצוי, אלא בקנס וכך נאמר בתוספתא כתובות (יב,ב): "מפני מה אמרו הנזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנין ומפני החמסנין שיהא כל אחד ואחד אומ' מפני מה אני גוזל ומפני מה אני חומס שלמחר הרי בית דין שמין שדה יפה שלי סמכו על המקרא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
אם כן, חובת התשלום לניזק היא לא רק הלכה שהיא מהתחום האזרחי אלא גם מהתחום הפלילי. התורה רצתה למנוע רשלנות או נזק מכוון שיתבצע על ידי בהמותיו של אדם ולכן חייבה את המזיק לשלם מהמיטב שבנכסיו, לצורך הרתעה. אין להסתפק רק בפיצוי אלא נדרשת גם הרתעה.
(משפטים תשעט)