ברחל בתך הקטנה

כמו במציאות, כך גם בתורה ישנן עסקאות והסכמים שונים בין אנשים. העסקתו של יעקב היא אחת מהן. במהלך ההסכם שהולך ונרקם בין יעקב לבין לבן, מדגיש יעקב– 'אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה'. המילים "ברחל בתך הקטנה" הפכו מזמן לביטוי רווח שמשמעותו תיאור מפורש ומדויק. במקור, סברו המפרשים שפירוט זה מיותר ועל כן הסבירו שיעקב חשש מרמאותו של לבן ועל כן, ניסה למנוע ככל שניתן פרצות ופתחים לתירוצים שביסודם טענה על פרשנות שגויה של ההסכמה ביניהם. השם 'רחל' אינו מספיק כיוון שישנן רבות בשם זה, הייחוס 'בתך' יאפשר החלפת רחל בלאה, ואילו 'הקטנה' פותח פתח לנתינת זלפה במקום רחל. רק שילוב שלושת התנאים מתמקד בהכרח ברחל המיועדת.
מעתה, אם ירמה אותו לבן- ייאלץ להודות כי למרות שלא היה ספק באשר למהות העסקה הוא בחר במצח נחושה להתכחש לה.
כמובן, המעילה של לבן בסופו של דבר מעידה על עומק חוסר היושרה שלו. "שאפילו את נותן לרשע במסר של חרשים ומנסרו אין את מועיל ממנו כלום" (שכל טוב, ויצא, כט, יח). גם תבניות מדויקות וסד לא יפריעו ללבן לפעול בהתאם לאינטרסים הצרים שלו ולהפר את האמון שניתן בו.
בניגוד למדרש, אפשר להסביר את הפרוט המופרז של יעקב באמירה כללית בשבח הדיוק בניסוח הסכמים. כל הסכם מועד להפרה, לשינוי ולהחטאה. יש להפיק מדברי יעקב לקח חשוב, האומר שיש לחשוב על כל ההיבטים הפרשניים האפשריים של החוזה ולסתום כל פרצה בהבנת מהותו. על משימה זו אמונים עורכי הדין היום. כאנשי מקצוע עליהם לחשוב על כל אפשרות שעשויה להתרחש להבהיר מה כוונת הצדדים למקרה שתצוץ בעיה כלשהיא. מתוך הצגת ההשתמעויות האפשריות השונות של החוזה מתבררת מהות העסקה. מתוך שהחוזה מוגדר היטב מתגבשת גם גמירות דעת מלאה.
ההסכם שנכרת בין בני גד וראובן למשה ולישראל ערב הכניסה לארץ ו'תנאי בני גד ובני ראובן'– התנאי הכפול המאפיין אותו, הוא מקרה מקביל שבו נגזרה הלכה בהלכות הסכמים לדעת ר' מאיר. מן התנאי שעשה משה עם שבטים אלו נלמדו הלכות התנאים בכלל. משה התנה איתם שאם לא יצאו למלחמה עם בני ישראל אזי לא ינחלו את עבר הירדן אותו ביקשו להם. משה אף חזר על צד החיוב של התנאי שאם ימלאו את חלקם יזכו בנחלה בעבר הירדן. מדברי משה אלו לומדים כי אין התנאי תקף אלא אם הוא נאמר על צד השלילה ועל צד החיוב שבו. ניתן גם שם היה לומר שמשה חשד שבני גד וראובן יזדרזו ליהנות מפירות ההבטחה וישכחו למלא את הבטחתם שלהם. אבל חז"ל העדיפו לפרש שחזרה על התנאי מבארת כי המתנֶה התכוון לתנאי ולא נתן עצה טובה בלבד. אפילו לפי הדעה החולקת משמע שתנאי מפורש מאפשר סתימת פרצות: "רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו" (משנה קידושין, ג, ד). נראה, כי בכל מערכת של התקשרות מתקיימת מערכת של התניות ומערכת זו היא בעצם תשתית קיומית בעולם שיש בו יותר מאדם אחד. אולי משום כך אין מבנה התנאי הזה ייחודי לתנאי בני גד ובני ראובן, ובכל התורה כולה נמצאים משפטי תנאי חזקים כאלה אם תאבה האישה ללכת ואם לא תאבה (בראשית כד), אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב (בראשית ד, ז) וכדומה.
במקביל ל"משפטי התְּנאים" גם מתן תוקף ואישור לתנאי העסקה באופן של פירוט יתר הוא נחוץ. עסקת יעקב עם לבן בעניינה של רחל אינה שונה במפרט המדויק שלה מן העסקה שנעשית מאוחר יותר ביחס לחלוקת הוולדות בעדר, ואינה שונה מן ההסכם שכרת אברהם בנוגע למערת המכפלה אל מול עפרון. בכולן נמנו במדויק כל פרטי העסקה. הדיוק מתברר כתפיסה יסודית של יעקב.

משפטי התנאים מלווים את חיינו על כל צעד ושעל. למעשה, כל העולם כולו מבוסס ועומד על התנאי של "אם בחוקותי תלכו". ובאותו אופן מבוסס העולם על הדיוק והכוונון 'כחוט השערה'. חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת נבע מחוסר דיוק במהותו של האיסור. כשבמקום האיסור לאכול נוסף האיסור לגעת. שתי המצוות היסודיות של בל תוסיף ובל תגרע הן נגזרת של העיקרון הזה. החדות שבירידה לפרטים, ההסכמה שבינינו לבין ריבונו של עולם, ההעמקה והכוונון הנדרשים בהם- אינם פחותים מזו שדרש יעקב מלבן "ברחל בתך הקטנה".
(ויצא תשע"ח)