אין תעודת ביטוח לאף אחד, כל רגע, חלילה, כל אחד מאיתנו יכול להפוך להיות החוליה החלשה, ה'אַלְמָנָה, גֵר וְיָתוֹם'
בכל שרשרת יש חוליה חלשה.
מסביב לה שזורות חוליות חזקות וחסונות המחזיקות ומייצבות את השרשרת כולה- אך היא לצערה – חלשה.
לא תמיד זו אותה חוליה. פעם אחת החוליה הזו בשרשרת חלשה, ופעם אחרת חוליה אחרת בשרשרת חלשה, אבל תמיד תהיה חוליה אחת חלשה.
וכל רצונה של החוליה החלשה בזמן חולשתה הוא שאחיותיה החוליות החזקות לא יאשימו אותה, לא יתעלמו ממנה, לא ירחיקו אותה אל מחוץ למחנה החוליות, יגלו רגישות כלפיה, לא יניחו לה ליפול, לא יאפשרו לה לקרוס ולהישבר, לא ינתקו אותה מהשרשרת.
כל בקשתה היא שיקשיבו לה, שיבינו את מצוקתה, שיבינו שלא היא זו שבחרה להיות חלשה אלא זו מציאות כואבת שנכפתה עליה.
וכשכואב- צועקים. וכשצועקים – יש מי שמקשיבים – חוליות רגישות וטובות לב מסביב, ואלוקים שבשמים. ואלוקים, כמו שאומר הפתגם המוכר- נמצא בפרטים הקטנים ובחוליות החלשות.
לאחר הקולות והברקים, העשן והלפידים, ההצהרות הגדולות בעשרת הדיברות, וההפקה הגדולה שהייתה במעמד הר סיני בזמן מתן תורה, יורדת התורה ל'ישיבת עבודה', שתעסוק בפרטים ובסעיפים הקטנים של החוזה. כל אחד יודע שבסופו של דבר- האותיות הקטנות הן לפעמים חשובות, משמעותיות ומעשיות יותר מהכותרות הגדולות.
פרשת משפטים, עוסקת בין היתר בהסדרת החיים החברתיים הראויים להיות בעם היהודי. פעם אחר פעם חוזרת הפרשה ומזהירה את החברה מבעיות שמיעה ומאטימות חברתית, ובמיוחד כלפי החוליות החלשות שבה- היתום והאלמנה, העני והדל, הגר והעבד, וכן הלאה. אלו האנשים שפעמים רבות מפאת חולשתם הכלכלית, הנפשית והחברתית- זועקים בלי קול, משוועים ואין שומע.
והן, החוליות החלשות הללו, מהוות את מבחן החוסן המוסרי והלכידות החברתית של השרשרת כולה. אם הן חלילה לא תעמודנה בלחץ- תיפרם ותתפרק השרשרת כולה. גורלה של החוליה החזקה ביותר תלוי בזו של החלשה ביותר, כי כל החוליות ערבות זו לזו.
ולכן, דווקא אחרי עשרת הדיברות תבוא פרשת משפטים ותזהיר פעם אחר פעם- "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ.. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן.. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ…. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.. וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ..לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ.. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק.. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח .. וְגֵר לֹא תִלְחָץ..".
אַלְמָנָה, גֵר וְיָתוֹם, אלו מילות קוד לאלו שפגיעים ורגישים יותר, ושכרגע נזקקים וחלשים יותר מהאחרים.
אחת התובנות המרכזיות שאנו לומדים מדי יום מהשנתיים האחרונות של ההתמודדות עם המגיפה, היא שאין תעודת ביטוח לאף אחד, ושכל רגע חלילה כל אחד מאיתנו יכול להפוך להיות החוליה החלשה, ה'אַלְמָנָה, גֵר וְיָתוֹם' שזקוק למשענת, לתמיכה, ולאוזן קשבת שתשמע את שוועתו ותבין את צרכיו.
'וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי' אומר הקב"ה מצד אחד, ומטיל עלינו את חובת הלב החנון וההקשבה, הערבות ההדדית ולקיחת האחריות החברתית מהצד השני.
רק כך, ביחד, יוצרים חברת מופת יהודית, אור לעצמנו ולסובבים אותנו, ומציאות ערכית, מוסרית, חברתית, רוחנית ואנושית של 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי'.
(משפטים תשפ"ב)