הרב משה פינשטיין זצ"ל היה מגדולי הפוסקים בדור האחרון. שעה קבועה היתה לו שבה היה מגיע לביתו לאכול יחד עם אשתו. פעם אחת הגיע וראה שיש עיכוב של כמה דקות. הוא התיישב עם הגמרא והחל ללמוד בנעימה. כשנכנסה אשתו לשבת ליד השולחן היה באמצע הסוגיה אולם מבלי להתמהמה, אפילו לרגע כדי לסיים משפט, סגר את הספר ונפנה לשבת איתה לארוחה. לאחר מכן שאל אותו מישהו מבני הבית שהיה שם מדוע מיהר כל כך לסגור את הגמרא? וכי לא יכול היה לסיים רגע את לימודו, את העניין או המשפט?
פה פתחו שערי הלב:
יש מחלוקת במשנה בברכות לגבי אדם שקורא את פרשיות קריאת שמע, מה קורה כשמגיע אדם שהוא חייב בכבודו (להגיד לו שלום, לענות לו שלום וכדומה) – האם הוא יכול לעצור באמצע הפרשה שהוא קורא, או שמא צריך לסיים את אותה פרשיה ורק אז להתייחס לאותו אדם?
שאל ר' משה פיינשטיין את אותו אחד: תגיד לי, כמה זמן כבר לוקח לסיים פרשיה? דקה? חצי דקה? על מה המחלוקת הגדולה? יואיל בטובו אותו ברנש לסיים את הפסוקים שנותרו עד סוף הפרשיה שאוחז בה ואז יפנה לאותו אדם…
מכאן, נמצאנו למדים, שלסמן לאדם שיחכה דקה, זוהי פגיעה בכבודו. ואם אני חייב בכבוד אותו אדם, כגון אשתי, אין לי לעשות זאת גם כשההמתנה קצרה ביותר.
פעם הייתי צריך להיפגש עם רב קהילה גדולה בארצות הברית, לקח לי זמן רב להצליח לתאם פגישה איתו, (אחרי שכבר היתה פגישה לא מוצלחת כל כך כמה שנים לפני כן…) יצאתי לדרכי וראיתי שהפקקים לא נלקחו בחשבון, מה שאומר שאאחר כנראה בעשר דקות. אמנם לא הרגשתי בנוח להתקשר אליו שוב, אבל עשיתי זאת ועדכנתי אותו שאני מאחר קצת כדי שלא ימתין לי סתם. כשהגעתי הוא ישב עמי בנינוחות והפעם היו פירות לפגישה. כשבאתי ללכת הוא עצר אותי: "אתה יודע למה אני מתייחס בכבוד וברצינות לדברים שלך?". הרמתי גבה בתמיהה… "כי התקשרת לעדכן שאתה מאחר בכמה דקות, התייחסת בכבוד לזמן שלי".
זה לקח אותי למחשבות על הדברים הקטנים. הדברים הכמעט שוליים שעושים את ההבדל המשמעותי ביחסים בין אנשים. הדברים שכמעט לא נלקחים בחשבון. התודה שאנו אומרים לאדם שעזר לנו, ההתעניינות הפשוטה במי שיושב לצידנו. שמתי לב שבשכונה שלי כולם מגיעים דוקא לקיוסק מסוים, שבו המוכר הוא פשוט 'מענטש'. מתעניין, אדיב, ונרתם לעזרה לבעלי החנויות הסמוכות או ללקוחות הזקוקים למשהו שמעבר לתפקידו. זה ממש 'בקטנות' – אבל זה עושה את ההבדל.
חשוב להדגיש שזו ממש לא "טכניקה" שיווקית, אלא לימוד חשוב על נפש האדם: האדם מבקש כבוד, לא כבוד במובן של "שטיח אדום", אלא הכרה ותחושה אמתית שרואים אותו, ובטח שלא מזלזלים בו. ביד כל אחד ואחת לתת את הכבוד הזה. כל מה שצריך זה תשומת לב. וזו זכות גדולה לשים לב לאדם העומד מולנו, יהיה אשר יהיה. שנזכה!
(בהעלותך תשעט)
האדם מבקש כבוד
השארת תגובה