מרדכי גרנביץ
שיכור ושנורר, קבצן ואורח לרגע, יש בהם צעקה גלויה – "אני זר". ומה עם מי שאינו בכלל אלו, מי יישום לו פה ולנו אוזניים?
הייתי אז מכתת רגליי בברוקלין הקפואה, מנסה למצוא תומכים למוסד שניהלתי. סוגים שונים של אנשים יש כשהם עונים לזר שאינם מכירים; יש המנפנפים בחביבות ויש שבחוסר סבלנות. תהום פעורה בין אדם שארז מטלטליו ועזב משפחתו אל מקום זר עם זיק של תקוה שיימצא עזר בארץ לא זרועה, לבין אדם שכאן היא הסביבה הטבעית שלו.
לא כן אברמל. קשה לומר שהוא התחבר ל"מצוה" שאני מוכר לו, אמנם לא פטרני בלא כלום, אך גם לא הפך ל"ידיד" העניין. ובכל זאת, כל אימת שבאתי בשערי ביתו היה מתזז סביבי בעוז: "אפשר אתה רעב? אולי אכין לך חביתה? לא רוצה חביתה?", אני מנסה להתחיל לספר לו למה באתי לביתו, "רגע, יש פרי, רוצה אולי בננה? אתה אוהב בננה?", וכך הפגישות מתחלקות בין משפטים לא רצופים שלי להצעות שונות שלו, כשתוך כדי דיבור הוא נעמד ופותח את המקרר כדי לספר לי מה האופציות העומדות לרשותי… טרם שפטרני היה מברר: "יש לך איך לנסוע? תרצה שאזמין טקסי?" ופעמים נתן בידי שטר יפה לנסיעה, "התרומה תקבל בארץ דרך פלוני, אבל זה בשביל נסיעתך"…
לא פעם ולא פעמיים הייתי בביתו. ותמיד כך זה נראה.
אין מילים שיתארו זרות, שהרי כאלו הן תחושות של בדידות, שאין אותיות לשתף בהן. אבל ברגעים שכאלו כל אימת כי אדם רואה אותך, לא רק את הסיבה הטכנית שהביאה אותך, אלא אותך כאדם, יש בזה כדי להפשיר שכבות קרח העוטפות את הלב. לפני למעלה משנה, כששמעתי על פטירתו של ר' אברמל, נצבט לבי בקרבי. שנים שלא ראיתיו, אבל אם תפגוש 'מענטש' לנצח יצרוב בלבך צריבת זיכרון מרגעים קטנים אנושיים בימים קפואים…
אוי, העולם רוצה בננה, אברמל, לא בננה מהירקן, כי אם בננה שכל כולה "ראיתי אותך בן אדם"…
***
בשחרית בחנוכה נשמע בום. בחור לא מוכר, פרוע וזר, התמוטט על הרצפה כשריח חריף של ערק נודף מפיו. לאחר שהקימוהו מלא קומתו החל מחרף ומגדף. "חנוכה זה שקר", צעק. "העיקר זה לעשות כסף".
התחנונים לא הועילו, הוא צועק ומשתטח וקם וצועק ונופל, ואין לו מכר וגואל, וכולם נבוכים ותוהים עד כי יש ששאלו בחוסר אונים, אולי להוציאו ולנעול הדלת.
"זה מה שתעשה?" לחשתי לגבאי. "מה פתאום", ענה לי. וכי אפשר להוציא אדם אל הקור ולנעול בעדו? ליווהו בעדינות ולא שב עד כי הזעיק את הגורמים המתאימים לטיפול במקרה שכזה.
שומע, אברמל? בננה, ערק, טקסי הביתה, בני אדם זה לזה…
***
שיכור ושנורר, קבצן ואורח לרגע, יש בהם צעקה גלויה – "אני זר". ומה עם מי שאינו בכלל אלו, מי יישום לו פה ולנו אוזניים?
ולא תמיד אפשר לדבר, ולפעמים האדם לעצמו לא מעז להגיד במילים, נשרף הוא בפנים וממשיך כרגיל, וכמו חיצים שלוחים לפלח את לבו השבור גם כך. (כל כך הרבה פספוסים יש במטווח כשמכוונים היטב את הנשק, ודווקא הלב הוא מטרה שלא צריך לכוון כדי לפגוע בה) כמו נגזר עליו לחשוק שפתיים מבלי להראות דבר.
ואין אדם יודע מה בלבו של חברו,
ולעתים אין אדם יודע מה בליבו של עצמו,
והלוואי נדע שאין יודעים,
הלוואי ניזהר לא לדרוך על פצעי אחרים,
והלוואי את עצמינו לא נטעה. הלוואי.
(משפטים תשפ"ב)
