ראויים לאהבה?

בסוף הערב כשאני מקפל את הגיטרה ניגשת מישהי אלי לבמה, והלב שלי צונח. אין סיכוי שהייתי מספר את מה שסיפרתי אם הייתי מדמיין שהיא יושבת בקהל

ביום ראשון היתה לי הופעה בנוקטורנו בירושלים, זאת פעם ראשונה מאז הקורונה של הופעת כרטיסים, כמו פעם, וזה מרגש. המקום התמלא בקהל מפרגן, היו שירים והיו דיבורים והיה חיבור כלשהו שקרה שם. יכלתי לצאת ממש מרוצה, מהתחושה ומהפידבקים, אבל בבוקר שאחרי, קמתי עם מחשבות טורדניות אם היה מוצלח בכלל ואולי בעצם ממש ממש לא, אפילו הודעות שזרמו מכל מיני אנשים שחשו צורך לספר כמה היה להם טוב, לא שכנעו אותי.

ואז, ישבתי עם חבר ואמרתי לו: "אבל ההוא, וההוא, ומה עם ההוא שככה הלך ולא אמר מילה?". אז חבר שלי אמר: "תשמע, יש דווקא דמות תנ"כית שזה בדיוק היה הקטע שלה. קוראים לו המן. היה לו 'כבוד עושרו ורוב בניו', אבל הוא התחרפן מזה שיש מישהו שלא מסתדר בול עם התמונה המושלמת שהוא מחפש. ברמה כזאת של 'וכל זה איננו שווה לי'"… וואו, זה אפילו לא דרוש חסידי, זה ממש הפשט. אם אתה מסתכל על הכל רק דרך המקום הזה שבו לא קיבלת "אישור", אתה ממש אומלל. מלבד העובדה שתמונת המציאות שלך היא לא ממש אמינה, ושהציפייה שלך היא – איך להגיד, לא קשורה למציאות, אבל – למה לסבול?… מרדכי היהודי דוקא רצוי "לרוב" אחיו וזה בסדר. הוא לא שורף ת'מועדון.

זה ממש להיכנס ל"הגדרות" בראש, ולעשות שינוי קטן. לבדוק מה באמת ריאלי שאצפה, ולשמוח כשזה קורה. אז כשמתחילים קולות כאלו: "כלום לא שווה, הנה יש אפילו ראיה מההוא או ההיא", כדאי לי לזכור שזה סך הכל המן לוחש שם, הוא רק רוצה להשמיד להרוג ולאבד, וכדאי לאכול לו את האוזן כדי שלא ישמע ולא ישמיע את כל הטיעונים הללו…

***

בהופעה סיפרתי על ארוע שהייתי בו לפני כמה שנים, אזכרה לבחור ששם קץ לחייו. דיברתי על השאלה הזאת שאדם שואל את עצמו, האם אני ראוי? האם אני ראוי לאהבה, לחיים? האם יש לי בכלל מקום בעולם? זה כל כך נוקב, זה כל כך עמוק. אחר כך אמרתי שבטח רבי לוי יצחק מברדיטשב היה מראה לכל אחד שהוא באמת ראוי, וניגנו ושרנו יחד את "ניגון ברדיטשב". זה סיפור קצת קשוח לספר אותו במופע, ולא בכל פורום אפשר לפרט הכל… בסוף הערב כשאני מקפל את הגיטרה ניגשת מישהי אלי לבמה, והלב שלי צונח. אין סיכוי שהייתי מספר את מה שסיפרתי אם הייתי מדמיין שהיא יושבת בקהל. ובכן… היא היתה החברה של אותו בחור. מה אני אגיד? חיפשתי מקום לקבור את עצמי בו. אבל היא מדברת בלב פתוח, ואומרת שהיא דווקא באה להגיד לי שזאת היתה סגירת מעגל בשבילה, שזה היה מרפא ממש! שעם כל הכאב שזה מציף זה היה מדוייק בעבורה לשבת שם, לשמוע את זה, וזה פשוט היה טוב ומאיר, ותודה.

האמת שזה כל כך טלטל אותי, כל כך נגע בי שדבר כזה יכול להתרחש בכלל.

אבל זה לא נגמר שם. עוד היא אומרת לי, שהוא היה מזרעו של רבי לוי יצחק מברדיטשב, אז לא סתם מה ששרנו יחד כולם מיד אחרי שסיפרתי עליו, היה ה"ברדיטשבר ניגון"…

אסור לנו להאמין להמן… הלוואי שנאמין באמונה שלמה שכל תנועה אל הטוב ממש יקרה. הלוואי שנעביר את זה גם לאחרים, זה מביא רפואה לעולם!

(תצוה תשפ"ב)