הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
לפולמוס הגיור יש ליבה הלכתית, שאינה קשורה כלל וכלל לפוליטיקה, לרבנות הראשית או לכל עניין מעין זה
"פולמוס הגיור". אנסה להציג את הנושאים העקרוניים הכלליים בדיון בדרך שכל המשתתפים בו יסכימו לפחות לרוב הדברים שאציג. מטרתי ללכת בעקבות הוראת חז"ל, לעשות אוזניי כאפרכסת, ולהציג את דברי האוסרים ואת דברי המתירים.
לפולמוס הגיור יש ליבה הלכתית, שאינה קשורה כלל וכלל לפוליטיקה, לרבנות הראשית או לכל עניין מעין זה. הליבה ההלכתית עוסקת בשלושה נושאים הנתונים במחלוקת.
ראשון בהם הוא האם יש דרך לגייר אדם שלהערכתנו ולרוב גם לדבריו אינו מתעתד לשמור מצוות באופן מלא? הדעות נעות בשאלה זו מקצה אך לא עד לקצה, לאמור: קצה אחד סובר שאין כזה דבר, ולא ניתן לגייר בשום דרך ובשום אופן מי שלא מקבל על עצמו לקיים את כל המצוות שהוא יידע עליהן באופן מלא; מן העבר השני, ככל הידוע לי, אין עמדה שטוענת שניתן לגייר ללא קבלת מצוות כלל. ברם, ישנן רמות שונות של דעות הלכתיות במה ניתן להסתפק בתהליך הגיור, ואיזו רמה של מחויבות נדרשת. הדעה הרחוקה ביותר שאני מכיר היא זו הטוענת שאם מדובר בקבלת המצוות שהציבור המסורתי מתקיים, ובכוונה להתקדם (כגון לשלוח את הילדים לחינוך דתי וכדו') – מרמה מסוימת הדבר מאפשר לגייר. זו שאלה הלכתית טהורה.
שני בהם הוא שאלת גיור קטינים למשפחות שההורים אינם יהודיים, או אינם שומרי מצוות: גיור קטינים מבוסס על היסוד ההלכתי ש"זכין לאדם שלא בפניו", וזו זכות גדולה להיות יהודי ולעשות את רצון ריבונו של עולם. ברם, כאשר מדובר במשפחה שההורים גויים, או אינם שומרי מצוות, ניתן לדון האם מדובר עדיין בזכות, או להפך – מדובר בחובה, שכן הופכים את הילד המתגייר למי שיידון על כך שלא יקיים מצוות. גם זו כמובן שאלה הלכתית טהורה, ויש ראיות לכאן ולכאן.
הליבה השלישית הקשורה לדיון ההלכתי: בהנחה (שניתן לערער עליה) שאם תיבחר העמדה לקולא גם כאן, וגם בנושאים האחרים שייכתבו להלן, יהיו יותר מתגיירים – האם זהו שיקול שמותר להכניס לדיון ההלכתי: יש הטוענים שכמובן שכן (אדגיש: מדובר בהליכה לקולא במסגרת ההלכה, ולא בפיקציה), שהלוא אם לא נעשה דבר ירבו נישואים בין יהודים ללא יהודים, ודווקא במדינת ישראל נמצא את עצמנו בריבוי גדול של נישואי תערובת; יש הטוענים שכמובן שלא, שכן גיור הוא נושא אישי של אדם המצטרף לדת היהודית ומקבל אותה על עצמו, ולא ניתן להכריע בדיני גיור בגלל שיקולים כלליים. למותר לציין שבין הקצוות יש עמדות ביניים.
הנושא השני הנתון במחלוקת הוא שאלת מי הגוף המוסמך לגייר. בעבר, כל רבנות מקומית גיירה. זו דרך מובנת בשל עצמאות הקהילות והיות הגיור משפיע לרוב על הקהילה המקומית עצמה. ברם, דרך זו אינה רלוונטית עוד, שכן לא זו בלבד שאנחנו גרים בכפר הגלובלי הקטן, אלא שכאשר יש לכך השלכות על מדינת ישראל (ראו להלן) לא ניתן להמשיך בדרך זו. מציאות זו יוצרת קשת של אפשרויות. בקצה האחד יש הטוענים כי חייב להיות גוף הלכתי אחד האחראי לגיורים, גם מצד עצם הדבר, וגם כדי להישמר ממצב שגרים שונים לא יוכרו על ידי רבנויות שונות, ומטבע הדברים הגוף הזה צריך להיות הרבנות הראשית. לא זו בלבד, אלא זו הדרך שתחזק את שמירת הגיורים בדרך ההלכה בלבד. המערערים על כך טוענים כי הרבנות הראשית מטבעה סובלת מבעיות מבניות (טיעון זה אינו קשור לשאלת זהות הרבנים הראשיים במישור האישי או התנועתי), כגון: העובדה שהיא נבחרת כיום על ידי גוף שרובו כלל אינו רואה את עצמו כפוף אליה; העובדה שהיא לא הוסמכה על ידי איש להיות הפוסקת של כלל ישראל (ראו להלן בנושא מדינת ישראל), ועל כן לא יהיה זה נכון לבסס את הגיור בישראל רק עליה ברמה העקרונית.
ואכן, בשנים הראשונות לקיומה של המדינה הוסמכו גם רבני ערים לגייר. כאן הגבול בין שאלה הלכתית טהורה ובין מדיניות הלכתית מטושטש יותר, אולם עדיין ניתן לראות בשאלה זו שאלה עקרונית ולא פוליטית, ובלבד שהעמדות תהיינה נקיות מהטיות, לאמור: העמדה צריכה להיות נכונה ביחס לכל רבנות ראשית שתיבחר. לפני עשרות שנים כתבתי מאמר בעיתון 'הצפה', בשעת כיהונם של גדולי הרבנים הראשיים בציונות הדתית (הרבנים אליהו ושפירא זכר צדיקים לברכה), כי צריך להיזהר מלקבוע שהרבנות הראשית היא הפוסקת לכלל ישראל, בגלל שקביעה כזו תחייב בכל מציאות עתידית, ועמדות חייבות להיות עקביות. דברים דומים לאלה כתב הרב סולובייצי'ק זצ"ל במאמרו הנודע 'מה דודך מדוד'.
הנושא השלישי הוא ההקשר בין סוגיות אלה, שתיאורטית היו קיימות גם אם מדינת ישראל כלל לא הייתה מוקמת – לחוקי מדינת ישראל. אחד מסימני הזהות היהודית של מדינת ישראל היא העובדה שהרבנות הראשית היא חלק ממוסדותיה על פי חוק. זו זכות גדולה למדינה, אולם אליה וקוץ בה: משעה שהיא גוף של המדינה – המדינה היא הקובעת את כלליה: היא קובעת את סמכויותיה (למשל: בחוק הרבנות הראשית כתוב שאחד מתפקידיה הוא "מתן תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתה". לאמור: הרבנות הראשית לא הוסמכה להיות פוסקת ההלכה של מדינת ישראל, וכמובן לא פוסקת ההלכה לגבי היחידים, אלא רק "לשואלים בעצתה"; המדינה קובעת כיצד היא תיבחר, וזהו תהליך פוליטי; הרבנות הראשית בהיותה איבר של מדינת ישראל כפופה עקרונית לבג"ץ (על אף שנעשה ניסיון מתמיד מצד כל הצדדים לא להגיע להתנגשות חזיתית) וכדו'.
זה המקום שבו נכנסת ההתערבות הפוליטית מפלגתית, לטוב ולמוטב: כל שר דתות השפיע השפעה ניכרת על הגוף הבוחר את הרבנות הראשית (לאמור: היא נבחרת במהלך פוליטי מפלגתי); כל שר דתות השפיע על סמכויותיה (למשל: בחוק הרבנות הראשית לא קיים סעיף המסמיך אותה לעסוק בגיור, אולם יש החלטת ממשלה פוליטית מלפני כמה עשרות שנים) וכדו'. שר הדתות הנוכחי מבקש להשפיע גם הוא על הגוף הבוחר, על הסמכויות של הרבנות הראשית בנושאי כשרות וגיור וכדו'. אדגיש כי מעשיהם של כל השרים אמנם לא היו הלכתיים, כי אין סמכות לאדם פוליטי להשפיע על ההלכה, אולם למעשה יש לכך השפעה ניכרת. בנושא שלנו, שר הדתות הנוכחי מבקש לבזר מעט (לא בצורה דרמטית) את סמכויות הגיור, ולהעניק אותן גם לרבני ערים (רמה מסוימת של פיקוח הרבנות הראשית), ועל כך מתנהלת מחלוקת פוליטית, שמעורבים בה לא רק פוליטיקאים, אלא גם רבנים רבים.
כדרכן של מחלוקות – יש להן הרבה סמטאות. חלקן עוסקות במחלוקת על המציאות, על ההערכה מה יקרה וכדו'; חלקן מנצלות את המחלוקת האמיתית גם לנושאים אחרים, כגון פסילת ושלילת רבנים הסוברים אחרת ממה שהם סוברים וכדו'. אולם נראה כי אלו הנושאים העיקרים העומדים לדיון, ומקווה שכיוונתי ככל הניתן להצגת הדברים ביושר.
(תצוה תשפ"ב)
