בבוקר – מפקח חרדי. בסופ"ש – ליצן

העולם עצוב, אז צוחקים – איך מצחיקים מישהו ששוכב על ערש דווי? * איך המשפחה מקבלת ליצן שמנסה לשעשע אותה בשעתה הקשה בבית החולים? * איזה תגובות הוא מקבל? * ליצן רפואי, שהוא בכלל מפקח בכיר במגזר החרדי, משתף

אם תפגשו את הרב שחר שאער ברחוב, תראו אדם חרדי. חב"דניק, אם נכניס לעוד משבצת. מגבעת, חליפה, רצינות של מפקח בכיר במשרד החינוך הממונה על החינוך היסודי במחוז החרדי. אבל, אם חלילה יזדמן לכם, בתקווה שלא, להיות במרכז הרפואי קפלן שברחובות, תוכלו להבחין ברב שאער עם אף אדום, תלתלים צבעוניים וחולצה זוהרת, ושם המבט הרציני יתחלף בבת צחוק.

הרב שאער נזכר שהוא תמיד חלם להיות ליצן רפואי, עוד לפני שזה היה קיים: "זכיתי ששני ההורים שלי אנשי חינוך פעילים בקהילה, שתמיד לימדו אותי שצריך להיות רציני ולהשקיע, אבל מאז ומתמיד הייתי מחפש את ההזדמנות, כמו כל ילד, לשמוח, ותמיד רציתי את השמחה ואת העליזות. כשהיינו ילדים לא היה את המושג של ליצנות רפואית, אבל תמיד היה לי חלום לעשות משהו כזה. וכשהתבגרתי, עברתי שינוי ומאז שהתחתנתי נהייתי אדם הרבה יותר שמח וממוקד בפעילות חסד ופעילות למען הזולת".

מעל ל-20 שנה שהוא עוקב אחרי הליצנות הרפואית בארץ, ממש כשהתחום עוד היה בחיתוליו פה, אבל החיים, כמו החיים, לא אפשרו לו להירשם לקורס המתאים; המשפחה והקריירה החינוכית שהתפתחה, יחד עם התנדבות בבית חב"ד רחובות ושאר עיסוקים, השאירו את החלום בצד.

את השמחה הוא ניתב בינתיים לתחום החינוכי: "התחלתי כמלמד בגן ילדים והיינו מצחיקים אותם, עושים את העבודה החינוכית מתוך שמחה מיוחדת, חיות והתלהבות. גם כמורה – תמיד הכיתה שלי הייתה כיתה שמחה, שונה מכיתות רגילות", הוא מספר.

אנחנו רוצים שמורים, ובכלל, אנשים ייקחו את עצמם ברצינות אבל אסור לשכוח שבסוף יש פה בן אדם. גם אתה לעצמך – אתה בן אדם. אתה צריך גם לצחוק, לשמוח, להנות ממה שאתה עושה

לימודי ליצנות

כשהרב שאער מונה למפקח, ימי שישי התפנו לו מעבודה, והוא קפץ על ההזדמנות ונרשם לקורס חצי שנתי לליצנות רפואית שנפתח באוניברסיטת בר אילן.

בפעם הראשונה שהוא הגיע לקורס, הוא מתאר שנרתע: "הסתכלתי על האנשים סביבי ואמרתי לעצמי – מה לי ולחבורת המוזרים האלה, שרוצים לעשות שטויות ולהצחיק את עצמם? הגעתי עם תואר שני ועם כל הפוזה שלי ממשרד החינוך – מה לי ולהם?".

כשהשיעור הסתיים הוא היה בטוח שהוא לא יחזור לשם יותר, אבל כשהגיע הביתה הצורך שוב התעורר בו: "פתאום הבנתי שבקורס שלמדתי באותו יום חייכתי וצחקתי במשך ארבע שעות, גם מבלי שהתכוונתי. החלטתי להמשיך את הקורס".

כל ערב שבת, במשך תקופת הקורס, הרב שאער היה מיישם את התרגילים שלמד בקורס של אותו הבוקר על משפחתו ועל האורחים. הקטנים נהנו, הגדולים התפדחו אבל הבינו שהם צריכים לשתף פעולה כדי שאבא יצליח בקורס, והאורחים חיכו לתרגילים מדי שבוע. קחו דוגמא גם לשולחן השבת שלכם; תרגיל בו כל אחד מספר דבר טוב שהיה לו השבוע או משהו חדש שהוא למד בשבוע שחלף, תרגיל בעצם גורם לאדם לחשוב דווקא על הדברים והארועים הטובים שקרו לו במהלך השבוע, ולשים את הדגש על הדברים החיוביים.

"הקורס חולל בי שינוי עצום. מורה טוב, מחנך טוב ובכלל, אדם שרוצה להיות אדם טוב – צריך ללמוד ליצנות רפואית, ללמוד איך לשמוח ולשמח את הזולת", הוא סבור.

אז זה לא סתם לשים אף אדום ולעשות שטויות?

"ממש לא", הרב שאער משיב. "בעבודה של ליצן רפואי יש הרבה למידה. הצד הטכני של לשמוח ולשמח הוא אולי 30 אחוז מהקורס. מעבר לזה לומדים על מודעות עצמית ועבודה פנימית, וגם על הפסיכולוגיה של החולה – להבין יותר מה קורה אצל הזולת ועם איזה דברים הוא מתמודד, ואיך לגשת אליו. בליצנות רפואית אתה נתקל בהרבה מקרים קשים, צריך להיות מאוד זהירים במה שאומרים ויש גם עבודה פסיכולוגית על החולה. הוא שוכב על ערש דווי או כאוב מאוד ואתה בא להצחיק אותו. מה זה שייך? זה כמו, להבדיל, ה' ישמור, שתבוא ללוויה להצחיק את האנשים. מה מצחיק בזה שהבן אדם חולה? המנחה בקורס הסביר שהמטרה היא לא שאגיע להצחיק אדם חולה, אלא שהשמחה תהיה משהו פנימי אצלי. האדם החולה רואה בך אדם שמח; הוא רואה שיש בך שמחה פנימית ועמוקה ודרך זה הוא מקבל את השמחה שלו – אם תצחיק את עצמך גם האחרים יצחקו.

"נקודה נוספת שלמדנו קשורה למבט החיובי – איך להסתכל על הטוב שבזולת, לחשוב איך אתה מקדם אותו, נותן לו הזדמנות להציג את הדברים הטובים שבו, שמעבר למגבלה או לחולי שלו. למדתי לקחת את הדברים שבליצנות הרפואית כדי להתמודד עם סיטואציות קשות ומורכבות שאני נתקל בהן בחיי היום-יום".

 

 

 

החולה שוכב על ערש דווי או כאוב מאוד ואתה בא להצחיק אותו. מה זה שייך? זה כמו, להבדיל, ה' ישמור, שתבוא ללוויה להצחיק את האנשים. מה מצחיק בזה שהבן אדם חולה?

רצינות משולבת

אחרי שהתרשם עמוקות מהדברים, הרב שאער רצה לראות כיצד יוכל לחבר את העבודה החינוכית שלו לדגשים של הליצנות הרפואית, ובחן את העקרונות שקיימים בעולם הליצנות הרפואית שיכולים לתמוך בעבודה החינוכית של אנשי חינוך. הוא חילץ תובנות בנושא ופיתח סדנאות לחדר מורים ומקומות עבודה על שיפור העשייה דרך העקרונות של עולם הליצנות, ואף כתב חוברת בנושא.

בהתחלה הוא הסתיר את זה שהוא לומד ליצנות. רק במשפחה ידעו, אבל הוא חשש ש'זה יעשה לו בושות', לדבריו. רק כשהוא התחיל להשתמש בעקרונות של הליצנות לטובת תרגילים בחדר המורים וקורסים שונים, הוא סיפר על כך.

"ה' נתן לי את הקורס הזה, שב"ה העניק לי המון כלים", הוא מאמין. "הוצאתי חוברת פעילות שמבוססת על מה שלמדנו בקורס ופיתחתי עם השנים – 'נפעיל ונצליח', בהמשך לספר ראשון שכתבתי בנושא חינוך, ואליהם הצטרף לאחרונה ספר למנהלים על איך לחולל שינוי.

"הליצנות נראית כדבר מצחיק אבל יש בזה המון חשיבה, רציונל, תהליך שאתה עושה עם עצמך ועם הזולת. גם מורה, איש חינוך – צריך קודם כל להיות שלם עם משהו בתוכו פנימה, כדי שכשיגיע להשפיע על מישהו אחר הוא יוכל לקדם אותו. ולבחור את מה שתקין וטוב אצל הזולת – גם כמורים אבל אפילו כהורים, זו דרך חיים. אנחנו רוצים שמורים, ובכלל, אנשים ייקחו את עצמם ברצינות אבל אסור לשכוח שבסוף יש פה בן אדם. גם אתה לעצמך – אתה בן אדם. אתה צריך גם לצחוק, לשמוח, להנות ממה שאתה עושה. מורים רציניים מדי שלוקחים את התפקיד בקשיחות ונוקשות ולא מרשים לעצמם להסתכל על הדברים היפים שבעבודה – פשוט קורסים כי הם לא יודעים לשמוח במה שהם עושים. וזה משפיע על התלמידים. לעומת זאת, מורה שלוקח את העבודה שלו במבט חיובי ובאווירה שמחה ובכל הזדמנות מוצא את הטוב שבכל דבר – מחולל שינוי אצל התלמידים, והתלמידים נהנים לבוא לכיתה".

אתה נמצא אצל חולה 2-3 דקות והוא זכר את זה וזה משפיע עליו. מדהים עד כמה זה מחולל שינוי אצל בן אדם שנמצא על ערש דווי

למות עם חיוך

כאמור, בליצנות רפואית לא מדובר בלעטות אף אדום, להכנס לבית החולים ולהתחיל לספר בדיחות. הליצנים הרפואיים עוברים תהליכים, בדיקות, בחינה של התיק הרפואי וריאיון במשטרה כדי לבדוק אם הם מתאימים להתנדבות. עליהם לתאם עם בית החולים או עם אחד הגופים שעובדים עם בית החולים, ואלו מכווינים אותם היכן ומתי להגיע להתנדב.

הרב שאער עושה זאת בהתנדבות, דרך בית חב"ד. הוא משמש כליצן רפואי במרכז הרפואי קפלן, במרכזי יום לקשיש ובמועדוניות ילדים. למרות אורח החיים העמוס שלו, הוא מגיע מדי שבועיים שלושה בימי שלישי ומקפיד שלא לבטל: "יש מקומות שמחכים לך, וגם אם אתה מתנדב אסור לך לזלזל ולא להגיע – אסור לאכזב מישהו שמחכה לך. גם כשאתה מתנדב זו מחויבות", הוא מבהיר.

למי יש חשק במצב הזה בכלל לצחוקים 'דביליים', במיוחד כשמדובר בבן אדם מבוגר?

"ליצנות משפיעה על אנשים", הוא משיב, ונותן דוגמאות: "ביקרתי חולה אחד בסך הכל 3 פעמים. צחקתי איתו דקה – שתיים, והחלפנו כמה משפטים. למחרת הביקור השלישי קיבלתי הודעה – 'אבא נפטר', עם פרטים על הלוויה. בהתחלה לא הבנתי מי זה, והתקשרתי. הוא אמר לי שהייתי אצל אבא שלו בבית החולים ושלחו לי תמונה שלי איתו. הגעתי לניחום אבלים והסברתי שאני הליצן מבית החולים. מיד קראו לכל הנכדים לראות את הליצן שסבא סיפר עליו – הם חשבו שיראו ליצן ופגשו פתאום אדם עם מגבעת וחליפה… בכל אופן, הילדים שלו אמרו שאבא סיפר שמאוד השפעתי עליו.

"אתה נמצא אצל חולה 2-3 דקות והוא זכר את זה וזה משפיע עליו. מדהים עד כמה זה מחולל שינוי  אצל בן אדם שנמצא על ערש דווי. כשאתה עושה את הדברים מתוך חשיבה על הזולת זה משפיע עליהם. אמרתי לעצמי שאם הוא נפטר עם חיוך על הפנים אולי זה בזכותי".

כשנכנס לבקר חולה אחר, מבוגר מאוד, הבן שלו אמר שאין טעם שייכנס לחדר, לאבא שלו אין מצב רוח לשטויות האלו. אבל האב, פקח את עיניו ונתן לליצן, הלוא הוא הרב שאער, להיכנס. היה עליו להחליט איך לשמח אדם כזה: "לרקוד איתו אני לא יכול, אם אנפח לו בלון זה לא יעשה לו כלום. אני יכול רק לרגש אותו, להעיר אותו. הוא פוקח את העיניים – זו הזדמנות. התחלתי לשיר לו את 'ירושלים של זהב', והוא מאוד התרגש מזה ודמע, והבן שלו אפילו ביקש שאשיר לו עוד שיר.

"אם אתה מסתכל על הצד השלילי של הבן אדם או של הסיטואציה, שעכשיו הוא הולך להיפטר מן העולם – זה מוריד. אבל אם מסתכלים על הדברים החיוביים שיש – זו הזדמנות לעורר את הבן אדם, להזכיר לו סיטואציה טובה מהחיים שלו. הרבה קשישים אוהבים את זה. אני מזכיר להם דברים טובים מהחיים שלהם – את כיתה א', את החתונה. יש הרבה אימפרוביזציה. צריך באותו רגע לאלתר. לפעמים יש גם רגעים של אכזבה – אתה מדבר עם מישהו ולא מצליח להזיז לו, וגם אז אתה אומר לעצמך – 'לפחות את עצמי שימחתי', וזה גם דבר טוב…".

איך הליצנות הרפואית פעלה ופועלת בקורונה?

הרב שאער: "בתחילת המגפה התפתח מיזם 'ליצנים רפואיים שומרים על החיוך' שבו אנשים הזמינו מאיתנו סרטונים, שיחות וידאו או פעילויות אחרות שמתאימות לעבודה מרחוק ומשם המשכנו את כל הפעילות הזאת ובבתי החולים הדבקתי את האף על המסכה… היה לא פשוט אבל טוב שהצלחנו לעשות את זה", הוא מסיים.