הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)גם בשנה הקשה הזו, כמו בכל שנה, ואין זה משנה מה אירע בה – הטבע חי את חייו. בעת המלחמה הקשה שאנו נלחמים ירדו גשמים בחורף, התעורר האביב בחודשים האחרונים, והקיץ מופיע במלוא חומו ועוצמתו. אין הטבע מתפעל באופן ישיר ממה שאנו כבני אדם חווים. אומנם, לאורך זמן, יש השפעות רבות של בני אדם עליו, וסוגיות הסביבה והאחריות לעולם משפיעות בדרכן על המציאות, אולם אין הן מהוות חוויות ישירות כמו הפלא הגדול שאנו חיים סביבנו: המציאות מטלטלת ומסעירה, ואילו הצומח והחי בשלו. רבים מאיתנו חשים בסתירה שבין רעידת האדמה שבתוכה אנו נמצאים ובין פריחת הפרחים ופירות הקיץ המופיעים במהירות, ונראה כי הייתה ציפייה כי העולם יעצור מלכת. אך המציאות חזקה מכל תחושה ומכל חזון.
מצוות התורה אינן מתייחסות אפוא רק לסוגיות ההיסטוריות, כמו יציאת מצרים, אלא גם לטבע החקלאי. החג שאנו עומדים בשעריו אינו מצוין בתורה כ"זמן מתן תורתנו", ולאמיתו של דבר לא זו בלבד שהתורה אינה קושרת את חג השבועות למתן תורה, אלא שלדעת רוב חכמי התלמוד מתן תורה בכלל היה ב-7 בסיוון ולא בתאריך שבו אנו מציינים את חג השבועות. ניתן להניח כי כיוון שלא הייתה משמעות של ממש למצוות התלויות בארץ לאורך ימי הגלות, וממילא לא היה מקום של ממש למשמעות ביכורי קציר החיטים ופתיחת עונת הביכורים בכללה – נכנס "זמן מתן תורתנו" לחלל שנוצר. מן העבר השני, המורים העבריים ביקשו לשוב אל שבועות החקלאי, אולם את הביכורים הם "העלו" לקרן הקיימת לישראל, ואף עשו זאת מפירות שאינם משבעת המינים (כי עדיין רובם עוד לא ביכרו), ובכך נמצאנו קרחים מכאן ומכאן ביחס למשמעות הבסיסית של החג הזה.
אנו מסוגלים לחיות דברים במקביל, ובד בבד עם הכאב והמאבק והמלחמה, לשים לב כי הטבע הא-לוהי פועל את פעולתו בדרך שלו
וכדרכנו, אנו קרואים לקשור מחדש את החיבורים. יסודו של חג השבועות הוא חג ביכורי קציר חיטים, ומצוותו העיקרית היא הבאת מנחת הביכורים משתי הלחם למקדש. אף שאין לנו מקדש היום, ואין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית הבחירה, בבית הגדול והקדוש שנקרא שם ה' עליו, אנו קרואים לעשות את מה שניתן. ראשית, להתייחס לטבע, לשינוי, להבכרה, לחיים שמסביבנו, על אף הקושי הנורא ועל אף הטלטלה. אנו מסוגלים לחיות דברים במקביל, ובד בבד עם הכאב והמאבק והמלחמה, לשים לב כי הטבע הא-לוהי פועל את פעולתו בדרך שלו. שנית, להודות על מה שכן זכינו בו: על השיבה לארץ, על השפע החקלאי, על החיים המזומנים לנו כאן, ולכונן גם את המבט המיטיב על המציאות, וזאת בלי לשכוח לרגע את הצללים הגדולים של הנמצאים במנהרות עזה ומשפחותיהם, נפגעי הגוף והנפש, העקורים מביתם, המשפחות השכולות, ולמעשה כל הכאב הגדול המצוי.
וכמובן, לא לשכוח את המצוות הצמודות לשפע החקלאי וכתובות במפורש בשני המופעים בתורה של חג השבועות. גם בפרשת 'אמור' אנו קוראים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", וגם בפרשת 'ראה': "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
לעולם אין אנו רשאים לראות את עצמנו בלבד, ולשכוח מכל האנשים הסובבים אותנו, שלא זכו להיות בעלים על נכסים, ושהם ראויים להארת הפנים ולשיתופם במה שקיבלנו מריבונו של עולם. הציווי לעלות לרגל ולהיראות את פני ה' חובר אל הציווי להותיר גם לאחרים בפאת שדנו, ולצרף את כולם – למן עבדים ועד לוויים, ולמן המשפחה ועד הגר היתום והאלמנה – כדי שברכת השמחה תושפע על כולם.
