פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מלחמת העולם הראשונה הייתה אירוע רב זִירָתי. ארבעה מלכים מול חמישה, מצפון ומדרום, מזרח ומערב.
כדרכו, המקרא שלא נועד להיות חיבור היסטורי, מקמץ בפרטים. מעבר לתיאור מעורפל של זמן המלחמה ("ויהי בימי אמרפל") ופירוט כמה מזירותיה ("כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח", "עשתרות קטנים", "הָם", "איל פארן"), אין הוא מוסר לנו פרטים לא על עילת המלחמה המדויקת (jus ad bellum) ולא האם הייתה זו 'מלחמה צודקת' אם לאו; לא על מהלכם המדויק של הקרבות השונים ולא על מספר החללים והפצועים.
דומה, שכמו במקרים אחרים, כל הפרק לא בא לעולם אלא לְשֵם אברהם אבינו.
במעשה הרואי – הגם שלא היה חלק מהכוחות הלוחמים – נחלץ אברהם להציל את לוט "אחיו" (בראשית יד, יד): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן".
אכן, הכתוב מודע היטב לכך שלוט לא היה אחי אברהם אלא רק בן אחיו הָרָן (שם, פסוק יב): "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ, וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם". למרות זאת הכתוב מכנהו "אָחִיו", "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו".
אולי כדי ללמדנו שאך מן הראוי הוא שנראה כל עשוק הזועק לעזרה וזקוק לסיוע, כאילו "אחִינו"-בשרנו ממש הוא.
ולמעלה מכך: גם עובדת ישיבתו של לוט ב"סדום", עיר החטאים שאנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", לא מנעה מאברהם אבינו להיחלץ מיד לעזרתו, לחרף נפשו כדי להצילו. לשם כך אף גייס את "חניכיו ילידי ביתו".
במשנת תענית (ב, א) מפורט "סדר תעניות". במהלכו מובאים דברי הכיבושין ש"הזקן שבהן" צריך לומר בפני כלל הציבור הנאסף ברחובה של עיר: "הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין: אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה: 'וַיַּרְא הָאֱ-לֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם' אלא 'וַיַּרְא הָאֱ-לֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מְדַּרְכָּם הָרָעָה' (יונה ג, י); וּבַקַּבָּלָה [=בדברי הנביאים] הוּא אוֹמֵר: 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם' ".
מורי ורבי הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה העמידנו על כך שהמילה החשובה ביותר ב"דברי כיבושין" אלה, היא לאו דווקא הקריאה לשוב בתשובה שלמה, הניצבת לכאורה במרכזה, אלא דווקא התיבה הראשונה, הטון שעושה את המוזיקה כולה: "אחֵינוּ!"
רוצה לומר: האחווה, הערבות ההדדית, שביטויים בראיית ה'אחֵר' – ויהא זה שבוי וחטוף, עני או גר, יתום או אלמנה – כ'אחִיך' ממש, בשר מבשרך, היא הערובה לתחילת התיקון ולחזרה בתשובה שלמה כלפי שמיא.
מכאן גם תפילתנו וזעקתנו על "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן".
"אחינו כל בית ישראל", לעולם עלינו לראות כל אחד מהם כאחינו-בשרנו.
הדברים מקבלים משמעות מצמררת כאשר נזכרים במעשי הגבורה ההרואיים של השבעה באוקטובר והימים שלאחריה.
כך, למשל, היחלצותם המיידית של צמד האחים הקדושים נועם וישי סלוטקי הי"ד, שקיפדו את פתיל חייהם ועלו בסערה השמימה בהיחלצם לעזרת אחֵיהם, וכך – להבדיל בין חיים לחיים – עוד עשרות ומאות אנשים, למן האלופים במיל' יאיר גולן, ישראל זיו ונועם תיבון, ועד חיילים, שוטרים, אזרחיים ואנשי מילואים 'אנונימיים', בני בלי-שם ידועים פחות, שחירפו נפשם לשם הצלת אחיהם ביישובי הנגב ועוטף עזה.
סירובו של אברהם אבינו ליטול – ולו משהו קטן, פעוט, משלל המלחמה או לקבל כל שכר אחר עבור עשייתו ("אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ", שם יד, כג) מעניקה משמעות עמוקה נוספת למעשהו. היא מבטאת עשייה "לִשְמָה". עשייה טהורה, זכה וברה, שכולה לֵב טהור והתנדבות "שלא על מנת לקבל", לא פרס ולא פרסום.
כך אצל אברהם אבינו, וכך אצל משה רבנו שנחלץ – תוך סיכון נפשו – להציל את ה"איש העברי" מיד מַכֵּהוּ המצרי. ולמעלה מכך: משה נחלץ לא רק להצלת בני עמו, אלא גם להצלת נשים זרות, נוכריות, שלא הכיר: בנות יתרו כהן מדין.
בכך הציב רף גבוה שנמנה כאחת מהתכונות הנדרשות לכל מנהיג בישראל, שחייב להיות "איש חַיִל", תכונה שמתבטאת בראש ובראשונה בחובתו "להציל עָשוּק מִיַד עוֹשְקוֹ" (ראו רמב"ם, הלכות סנהדרין ב, ו).
לצד כל אלה, מעשה הגבורה של אברהם אבינו מעלה תובנה חשובה ומעניק משמעות יתירה גם לוויכוח ההולך ונמשך בדבר השוויון בנטל והשתמטותם המחפירה והמבישה של חלק מלומדי התורה הימנו.
במאמרו על העיסוק בצורכי ציבור, כתב מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה (שהשבוע מלאו מאה שנים להולדתו) דברים נכוחים על המתח שבין הרצון להגות בתורה יומם ולילה לבין העיסוק ב"צורכי ציבור" שעשוי לפגוע בו:
"חכמי ישראל היו מודעים למחיר הרוחני שפעילות ציבורית גובה,ועם זאת הם לא ראו במחיר זה סיבה להימנע מעיסוק בצורכי ציבור .המשנה באבות ( פ"ב מ"ב) מביאה את דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא :'וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם'.
ומבאר הרמב"ם בפירושו למשנה שם :מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם — הוא דבר השם לעמלים עם הציבור, שפעמים שימנעו מעשות מצווה בעת
התעסקם עם הציבור, ואמר שהשם יתברך יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצווה ההיא, ואע"פ שלא עשאוה, אחר שהתעסקו עם הציבור בצרכי שמים".
ומבאר המשך חכמה ( בראשית ט, כ ) :"העניין דיש שני דרכים בעבודת השם יתברך: דרך אחד, מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד; ויש מי שעוסק בצרכי ציבור
ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה וזה ירד, ובכל זאת מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו, ממדרגתו. לכן אמרו עליו (סנהדרין קח ע"א ) שאף הוא היה ראוי לכליה
ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא 'אִישׁ צַדִּיק' ירד ממדרגתו ונקרא 'אִישׁ הָאֲדָמָה'.
לעומתו, משה רבנו נקרא בתחילה "אִישׁ מִצְרִי", שהוכרח לִגְלות, "שזה מורה פחיתות בנפש, [אך] הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא איש אלקים, שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג".
כפי שכתבנו בשנה שעברה, בעיצומם של ימי תחילת המלחמה, גם בעניין זה היה אברהם אב טיפוס ודגם לחיקוי. "האיש נגד הזרם".
ודומה שלא לחינם נתפרש כינויו "העברי" בפי חכמים בדרך זו: "כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד, והוא – מֵעֵבֶר אחֵר".
אברהם אבינו הוא דגם למנהיגות מסוג אחֵר, מנהיגות של אמת.
לא מנהיגות שנועדה ל"שֵם שררה" אלא ל"שֵם עבדות", לשירות הציבור; מנהיגות שאינה נוהה אחר "קול ההמון", אלא אחר "קול האמת". מנהיגות שאינה שואלת מה אני יכול להרוויח מן הציבור אלא מה עלי לעשות למען הציבור. לא מנהיגות ששואלת מה הציבור רוצה אלא מנהיגות שפועלת לפי מה שהציבור צריך.
"כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד, והוא – מֵעֵבֶר אחֵר".
כל העולם – ולמִצער רובו, העדיף להישאר "שָם", באזור הנוחות שלו, בקרקעה הפורייה והעשירה של אור כשדים ובאווירתה החמימה של חרן, ואילו אברהם אבינו קיים את מצוות בוראו והולך ל"מדבר", לארץ לא נודעת, שרק לימים תהיה נודעת כ"ארץ הבחירה", ארץ ישראל.
כל העולם – ולמצער רובו, העדיף להיוותר אדיש לנוכח מאורעות מלחמת העולם הראשונה ונוראותיה, ולהביט בה מן הצד, ואילו אברהם אבינו נחלץ להציל את קורבנותיה.
