בגדיו של עובד ציבור

פרשת תצווה ממשיכה את סדרת הפרשיות, שהתחילה בפרשה הקודמת ונמשכת עד לסוף ספר שמות. עניינה של החטיבה האחרונה שהיא עוסקת במלאכת הקמת המשכן.

בין ענייני המשכן מוזכרים בגדי כהונה 'המדים הרשמיים' של המשרתים בקודש. וכך התורה מצווה "ועשו בגדי קודש לאהרון אחיך ולבניו לכהנו לי". הרמב"ם בספר המצוות, קובע כי: "שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש". "הכהן הגדול", הדמות הרוחנית שעומדת בראש מערך הכהונה בבית המקדש, מצווה ללבוש שמונה בגדים, כל יתר הכהנים מצווים ללבוש ארבעה בגדים.

כאשר מתבוננים בטעם לבגדי כהונה, כפי שזו מתוארת בפרשה, אנו קוראים: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת". במדרש לקח טוב, מסביר המדרש את עניינו של הביטוי 'לכבוד ולתפארת' ואומר "הוא [=הבגד] כבוד לך ואתה כבוד לו [=לבגד]" רבי יוסף בכור שור, מרחיב את דברי המדרש ומשמיענו: "שישמשו בם בקודש, ולא יבאו לפני בבגדי חול, כי אין זה דרך כבוד, כי אם בבגדי תפארת וקודש". תפקידם של הבגדים להקרין הוד והדר בעיניי המתבונן, בעיניי העם. כך מסביר למשל ר' אברהם בן הרמב"ם שמסביר: "לכבוד ולתפארת – למי שילבש אותם לעיני מי שיראה אותו".

אלא שכאן עולה השאלה – מדוע להקנות חשיבות לבגדים? יתרה מזו, לפי הרמב"ן מדובר בבגדי יוקרה שעניינם להגדיל את עוצמת הרושם בעיני המתבונן, "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים", והרש"ר הירש מוסיף: "יש לעשות את הבגדים באופן שיוסיפו 'תפארת' לכהן" מה שמחדד את השאלה – למה בגדי יוקרה נחוצים לעובדי ציבור?

יתרה מזו, וכפי שמשמיענו הרלב"ג הרי: "שבגדי כהונה אינם באים אלא משל ציבור", מה שמחדד אף עוד יותר את השאלה מה עניינם לגבי הכהן, כלומר לגבי המתבונן ניתן להבין, אך יש להבין – איך הכהן צריך לתפוס את הבגדים?

ר' מאיר לייבוש וייזר, המלבי"ם, כותב על בגדי הכהונה: "כבר אמרנו שכמו שילבש הגוף החיצוני שהוא לבוש אל הנפש מלבושיו החיצונים, כן תתלבש הנפש הפנימית את מלבושיה הפנימים ותתעטף בהם, וכמו שנקראו הלבושים החיצונים בשם מד, שעשויים למדת האדם, כן מלבושי הנפש נקראים בשם מדות, שמדות האדם ותכונותיו ילבישו את הנפש ועל ידם יתראה כוחותיה ועלילותיה, וכאשר צוה על מלבושי הכהנים החיצונים היה עקר הכונה להורותם דעת איך ילבישו את נפשם טוב המדות והתכונות לטהרה ולקדשה". לתפיסתו של המלבי"ם יש קשר בין המדים לבין עצם התפקיד. אם בנפש האדם טבועות 'מידות' הרי שהגוף החיצוני טעון 'מדים'. עיקר המדים וההקפדה על היות 'לכבוד ולתפארת' נועדו כדי להזכיר לכהן שעליו לדאוג לא רק למדים החיצוניים אלא גם למידותיו הפנימיות.

חשיבות הבגד לכהן אינה בגדר המלצה אלא, וכפי שהזכרנו למעלה, הבגדים הם תנאי לעבודה הציבורית, אך גם יותר מזה, מסביר ר' לוי בן גרשון, הרלב"ג: "למדנו מזה שהוא מחוייב שיהיו אלו הבגדים באופן שיהיו לכבוד ולתפארת; ואם לא היו בזה האופן, כמו שבלו או נקרעו וכיוצא בהם – הנה הם פסולים".

את החובה להקפיד על נראות הבגד והיותו מקרין כבוד אנו מוצאים גם בתלמוד אשר קובע: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה". תפיסה זו מעוררת שאלה – מדוע תלמיד חכם שמצאנו רבב על בגדו חייב מיתה? השאלה הופכת לקשה יותר לנוכח דבריו של ר' שלמה יצחקי, על התלמוד שקובע: "דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד התורה, ואינם מכבסים בגדיהם כלל".

בתשובה למתח שבין דברי התלמוד לבין תפיסתו של רש"י הרי שיש להבחין בין תלמיד חכם שנמצא ומצוי במרחב הציבורי, לבין תלמיד חכם שמצוי וספון בביתו. בחוץ תלמיד חכם, ואיש ציבור צריך להפגין נקיות, נקיות בהכל גם בבגדיו, גם בבגד החיצוני, בגד משורש בגידה, גם הוא חייב להיות נקי. נקיות זו צריכה ללמד את עובד הציבור שכמו שהוא דואג לבגדיו שיהיו מכבדים, שיהיו נטולים כתמים, כך עליו לדאוג שמעשיו ומידותיו יהיו נקיים מכל רבב.

ואם ננסח זאת אחרת, הרי שעובד ציבור אינו יכול להרשות לעצמו שידבק בו רבב, בין אם מדובר ברבב חיצוני ובין אם מדובר ברבב פנימי. עליו ליתן דעתו תמיד שבמרחב הציבורי הוא לבוש לבן וקערת שמן מונחת על ראשו, במצב זה תנועה שאינה מדוייקת תוביל להכתמת בגדיו, והכתמת בגדיו יש בה כדי להוביל לחיסול התפקיד הציבורי שהוא נושא.

(תצווה תשפ"ב)