ואלה המשפטים – על משפט אזרחי

פרשת משפטים מקפלת בתוכה סדרה של חוקים אזרחיים שבעיקרם מבקשים להסדיר יחסים שבין אדם לחבירו. כך למשל מקפלת בתוכה הפרשה מצוות – בתחומים של דיני שומרים, דיני הלוואה, איסור ריבית, השבת משכון, מצוות השבת אבידה, דינים הקשורים לגניבה. בין אלו מצויים גם הוראות המופנות לשופטים – לדיינים, כמו איסור הטיית משפט, עדות שקר, ונטילת שוחד. למעשה פרשת משפטים מהווה נדבך מרכזי בדין האזרחי, או בלשון המשפט העברי 'דיני ממונות'. המונח 'דיני ממונות מקפל בתוכו מערכת "דינים, שבית דין דנים בתביעות של ממון שבין אדם לחברו". כלומר: "דיני הממונות הקובעים את הדרכים שעל פיהם צריכים להתנהל יחסי הממון שבין אדם לחברו הם דיני ממונות". דיני הממונות מובדלים מדיני נפשות העוסקים בדיני בעלי השלכה ישירה על גופו של עובר העבירה, כמו למשל מעשים הנושאים עמם עונשי מיתה.

חלוקה בין ענייני ממונות לעניינים שאינם ממוניים אנו מוצאים בתוספתא המבחינה בין: "דבר שהוא של ממון…דבר שאינו של ממון". החלק של דיני הממונות תופס חלק משמעותי בעולמה של ההלכה היהודי, בשאלה מה מקפל תחום זו בתוכו ניתן למנות את דיני החיובים, קניין, הודאות והלוואות, נזיקין, גזלות, חבלות וקנסות.

כבוד האדם ורכושו

לרכושו של האדם יש משמעות קיומית. הממון, הרכוש מבטאים את חירותו של האדם, יש שהרכוש הופך להיות לחלק מאישיותו של האדם, לחלק מ'האני'.

כדי להדגים תפיסות אלו ראוי לשוב אל סיפורי האבות בספר בראשית. בין ענייניו של ספר בראשית אנו מוצאים את המפגש בין יעקב לאחיו עשו אחרי נתק ארוך. ערב המפגש בין האחים מספר לנו המקרא על יעקב: "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו  ואת אחד עשר ילדיו, ויעבור את מעבר יבוק. ויקחם ויעבירם את הנחל, ויעבר את אשר לו. ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר". בפשטות במסע לקראת המפגש מגיע יעקב ובני משפחתו אל נחל יבוק בלילה. יעקב מעביר את בני משפחתו כולם, ואז נוצר מצב שיעקב נותר לבד מעבר לגדה כאשר כל בני משפחתו עברו את הגדה וממתינים לו שיגיע. חז"ל ברגישותם ללשון המקרא עומדים על הצורך להבהיר כיצד אירע הדבר שיעקב נותר לבדו, הרי אם יעקב מעביר את משפחתו, הרי שבפעם האחרונה הוא מעביר את הקבוצה האחרונה, מה טעם אם כך לשוב פעם נוספת אם בצד השני כבר לא נותר איש. כדי להסביר את האפשרות שיעקב מוצא עצמו לבד מסבירים חז"ל: "ויותר יעקב לבדו. ולמה נשאר לפי ששכח פכים קטנים ללמדך שמחבבין הצדיקים ממונם יותר מגופם".

תשובת המדרש לתהייה היא פשוטה, יעקב שב אל מעבר לגדת נחל יבוק בגלל רכושו, ולא אין מדובר ברכוש יקר ערך, אלא מדובר 'בפכים קטנים' דברים שערכם הממוני אינו גדול, ובכל זאת עבור יעקב רכושו חשוב לו, עד שהוא היה נכון לחצות את הנחל פעם נוספת, להישאר לבד לסכן את חייו בלילה ובלבד שהוא ישיב את רכושו שנשכח. ומכאן למדים חז"ל שאצל צדיקים – ואנשים ישרים הממון חשוב כמו הגוף, וכשם שאת הגוף הציל יעקב כאשר סייע והעביר את כל משפחתו,  באותה מידה הוא שב להשיב את רכושו הגם שמדובר ברכוש שערכו אינו גדול. בניסיון להבין את עצם מדוע אצל אנשים ישרים הממון חביב יותר מהגוף אנו מוצאים טעם בתלמוד: "צדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". במילים אחרות עבור אנשים צדיקים וישרים שאת ממונם הם משיגים בדין, ביושר ובעמל קיימת אצלם החשיבות לשמירה על ממונם.

בטעם חשיבות הממון עבור האדם ניתן להצביע על טעמים שונים, מצינו שהממון מבטיח את חירותו של האדם, ובלשון התלמוד: "ממונו של אדם שמעמידו על רגליו", במקום אחר בתלמוד ממשיל התלמוד את העני לאדם מת, וזאת מהטעם שאין באפשרותו לבטא ולממש את יכולותיו. הראי"ה קוק, בניסיון ליתן משמעות לעושר קובע: עצם מציאות העושר היא הסיבה להרחבת הדעת ושלוות הנפש, שעל ידן יוכל האדם לעסוק במושכלות, בתורה וחכמה וכל טוב". ר' יהודה ליווא, המהר"ל, פולין המאה ה-16 קובע: "העושר בעצמו הוא כבוד האדם".

ממונות – כדיני נפשות

לפני מספר שנים בשיחה עם שופט שדן בעניינים פליליים, הוא שיתף במעמסה הכבדה הרובצת על שופט שיושב בתיקים פליליים, וטענתו היתה שיותר 'קל להיות שופט במשפט אזרחי מאשר במשפט פלילי, וזאת משום שבדין הפלילי מדובר בדיני נפשות, העיסוק, כך אמר, בקביעת אשמתו של אדם במעשים המיוחסים, השתת עונש וכפועל יוצא הטבעת אות קלון על מצחו – היא בבחינת דיני נפשות שיש להיזהר בו עד למאוד. מנגד הסביר שבדיני ממונות, במשפט האזרחי בסכסוכים כספיים המצב פשוט בהרבה.

האמנם דיני ממונות הן פשוטים וקלים? האמנם יותר קל לשפוט ולנהל את עניינם של צדדים בתיקים אזרחיים? כדי להשיב על תהיות אלו יש להתחקות אחרי משמעות הקשר שבין האדם לבין רכושו.

במקרא אנו מוצאים שפגיעה בממונו של אדם יש בה כדי להביא למותו של האדם. כך למשל מתואר בספר שמואל א' בסיפור של נבל הכרמלי. נבל מוצג "כאיש עשיר מאוד" בעל תכונות שליליות "והאיש קשה ורע מעללים". מבלי להכנס לפרטי הסיפור כולו, נציין לעניינו כי כאשר שומע נבל שאשתו, אביגיל, שולחת לדוד המלך, מנחה בניגוד לרצונו וללא ידיעתו. הוא לוקה בליבו "ותגד לו אשתו את הדברים האלה, וימת לבו בקרבו, והוא היה לאבן". ר' דוד קמחי, הרד"ק, פרובנס המאה ה-12, מבאר את מצבו של נבל באופן הבא: "שנשתתק ויהי כמת כי נצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד" במילים פשוטות, גודל הצער שתקף את נבל בעקבות מעשה אשתו, גרם לו שלקה בשיתוק ו"שנתקף בשבץ מוחי". יתר על כן ממשיך הכתוב ומתאר לנו "ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות". נבל לא רק שאינו מצליח להתאושש אלא האירוע מביא למותו. מבלי להיכנס לפרטי הסיפור המקראי בעניינו של נבל, אנו למדים מכאן עד כמה הפגיעה בממונו של האדם, ללא ידיעתו, בניגוד להסכמתו וללא רצונו הובילה לאיבוד החיים עצמם. בתלמוד הירושלמי מצינו תלות של האדם בממונו, בקביעה "כל האיברים תלוין בלב והלב תלוי בכיס"

מהפסוק בספר משלי: "כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח" לומד ר' יוחנן בתלמוד: "כל הגוזל את חבירו שווה פרוטה – כאילו נוטל נשמתו ממנו", גישה זו מעניקה מקום וחשיבות לרכושו של האדם והופכת את קניינו של האדם לחלק מהאני שלי, עד למצב שפגיעה ברכוש בסכום העולה על שווה פרוטה מושוות לנטילת עצם החיים ממש.

העקרון התלמודי המציג עמדה לפיה פגיעה ברכוש האדם מושוות לפגיעה בחיים הוכנס אל ספרי הקודיפיקציה המרכזיים של ההלכה היהודית, כך פוסק הרמב"ם וכך מוכרע בשולחן ערוך. לנוכח הצבת דיני ממונות כדיני נפשות קובע ר' מרדכי יפה, (1530-1612) מתלמידיו של הרמ"א, והמוכר בזכות חיבוריו ההלכתיים על השולחן ערוך 'הלבוש' וכך הוא כותב: "וכיון שהוא כאילו נוטל נפשו, אסור לגזול ממנו על דעת שלא לשלם אפילו אם הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, דמאי חזית דדמך סומק טפי כו', אלא אם ירצה להציל נפשו בו יקחנו ממנו על דעת לשלם.

המהר"ל מפראג, בניסיונו ליצוק פשר לעקרון התלמודי הקובע: "כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו" מסביר: "כאשר יורד האדם לעומק המשפט והדין, תמצא כי ממון של אדם הוא חיותו והוא נפשו, והכתוב קרא ממונו של אדם חיות כדכתיב וחי אחיך עמך ודבר זה בכל מקום, ולפיכך אמר הכתוב אל תגזל דל כי דל הוא וגו', כלו' כי הדל נפשו תלויה בממונו ואף כי הוא עשיר מ"מ כל פרוטה אפשר לאדם שיתפרנס ממנה ושייך לומר בזה אל תגזל דל כי דל הוא, ודבר זה מצד עומק המשפט נחשב ממונו של אדם נפשו ולפיכך גובה ממנו נפשו, כי מצד המשפט שיושב בו ולפי המשפט נחשב הממון של אדם נפשו."

גישה זו מאומצת גם במשנתו של ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, המאה ה-20, האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, בשו"ת דברי יציב, הקובע בצורה קטיגורית "נזקי ממון גדר דיני נפשות יש בהם".

סוף דבר

'אבן מאסו בה הבונים היתה לראש פינה', חשיבות רבה יש לה למערכת המשפט האזרחי. מערכת זו אינה נחותה ואינה נופלת מענפי משפט אחרים. ממונו של האדם הוא לעיתים כל שיש לו, וכמו במשל המקראי על 'כבשת הרש', המעט יכול להיות הרבה. הרוצה להחכים שיעסוק במשפט האזרחי, שכל עניינו בשכל הישר, בעקרונות המבקשים לאזן בין זכותי שלי לזכותו של האחר, בגבולות המותר, לא בתחום הפלילי או הציבורי, אלא בגבולות המותר שיש בהם כדי להצדיק את העקרון 'וחי בהם ולא שימות בהם'.

(משפטים תשפ"ד)