מערכת שבתוןשלמה הכט
בסופה של פרשת תצווה אנחנו נתקלים ב"הפתעה": כלי נוסף לכלי המשכן, בפרשה שרובה הוקדש לבגדי הכהונה, ואף לאחר שתואר תהליך חנוכת המשכן.
אין לאמר שהמזבח עלה במחשבה בסופו של דבר. פרשות תרומה ותצווה באות במהלך אחד, ולא נכנס בהם כל עניין מלבד ציווי המשכן. זאת ועוד. כבר בציווי הראשוני נזכר הצורך בתרומת סממנים לקטורת. אמור מעתה, מיקום הציווי ליצירת מזבח הזהב הוא מכוון, ומטרתו להדגיש נקודה כלשהיא במהות המזבח ובתפקידו.
זאת ועוד, בפרשת ויקהל ופקודי, בעת יצירת הכלים ובעת הקמת המשכן נמצא מזבח הזהב במקום קבוע, מיד אחרי הארון, השלחן והמנורה, וכך גם במסע המחנות בפרשת במדבר. (יושם לב: אמנם יחד איתם אבל תמיד אחרון).
כשמסתכלים על כלי המשכן כאילו היו כלי ביתו של הקב"ה, שוב בולט המזבח. כפי שהוזכר בספר מלכים, הריהוט הבסיסי הוא "מטה ושולחן וכסא ומנורה" (מלכים ב' ד' י') וגם במשכן ישנם הארון, המנורה והשלחן כמייצגי הריהוט ה"ביתי" כביכול. המזבח אינו נכנס בגדר ריהוט- לא בסיסי ואפילו לא של מותרות. הוא חורג משאר הכלים, ואולי די בזה כדי להציע את החריגה במקום ציוויו.
מפרשים רבים קושרים את איחור הציווי לחוסר החיוניות של המזבח, וזה כמובן קשור לדברינו הקודמים. כך אומרים מהר"מ חאגיז, הרמב"ם, משך חכמה ועוד. בהקשר זה מוזכרת הגמרא: זבחים נט." אמר רב גידל אמר רב: מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו" – כלומר המזבח למעשה אינו חיוני להקטרת הקטורת. משלים לגישה זו, אולי, הוא ה"אור החיים", שאומר שמזבח הזהב שונה משאר כלי המשכן. זאת מכיוון שעל אף שאפשר היה להשתמש בו בבית המקדש כמו שהוא, בכל זאת הוא נגנז, ושלמה המלך הכין מזבח זהב אחר במקומו
מצד שני אפשר לטעון לחשיבותו של המזבח. הספורנו כותב, ביחס למקום הציווי: " לא הֻזְכַּר זֶה הַמִּזְבֵּחַ עִם שְׁאָר הַכֵּלִים בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה, כִּי לא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בו לְהַשְׁכִּין הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּתוכֵנוּ, כְּמו שֶׁהָיָה הָעִנְיָן בִּשְׁאָר הַכֵּלִים, כְּאָמְרו "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוכָם, כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אותְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו" (לעיל כה, ח ט). גַּם לא הָיָה עִנְיָנו לְהורִיד מַרְאֵה כְבודו בַּבַּיִת, כְּעִנְיַן מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנות, כְּאָמְרו "וְנועַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כט, מג), וְכֵן הֵעִיד משֶׁה רַבֵּנוּ בְּאָמְרו (ויקרא ט, ו) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוד ה'". אֲבָל הָיָה עִנְיַן זֶה הַמִּזְבֵּחַ לְכַבֵּד אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ אַחֲרֵי בואו לְקַבֵּל בְּרָצון עֲבודַת עַמּו בְּקָרְבְּנות הַבּקֶר וְהָעֶרֶב, וּלְשַׁחֵר פָּנָיו בְּמִנְחַת קְטרֶת" (שמות ל' א').
מזבח הזהב הוא הכלי הבולט ביותר במשכן, מכמה בחינות. ראשית, הוא עומד במרכז הגיאוגרפי שלו – במרכז הרוחב, ובמרכז האורך כשנביא בחשבון את קודש הקודשים. גם במבט מכיוון פתח המשכן עומד המזבח במרכז, ואז הארון מוסתר על ידי הפרוכת.
כלומר, מצד אחד המזבח נראה ככלי השרת המרכזי, ומצד שני הוא נדחק לסוף גם בציווי, ולמעשה גם בכל האזכורים האחרים – תמיד אחרי הארון, השלחן והמנורה.
אולי אפשר לומר שסודו של המזבח בשונותו. בכל הכלים האחרים יש מעין התנהגות "יום יומית" במשכן. דאגה למאור, ללחם ולבשר, ואולי כצורה של הודאה לקב"ה על עזרתו לנו באלה – כלומר מתוך השפע שהוא נותן לנו אנחנו נותנים לו תרומה בחזרה, כאשר הכיוון העיקרי הוא מה שה' נותן לנו. כלומר הכלים האחרים מייצגים את כיוון הזרימה והשפע מלמעלה כלפי מטה
לא כן מזבח הזהב. כל כולו יצירת קשר מלמטה למעלה. הקטורת המוקרבת מוצאה מהנמוך שבנמוך – מעשבי האדמה, מאבקה שחוקה דק מן הדק. ועם זאת היא עולה ומיתמרת אל על, בכיוון השמים, מסתירה ומגנה על קודש הקודשים, וממלאת את הקודש. אין פה הודאה לה' על דבר גשמי, אלא התעלות שלנו לכיוון ה' מתוך רצון ושאיפה טהורה, רוחנית.
וזו אולי הסיבה לציווי על המזבח בסוף כל הציוויים: מדרגת העבודה בו מיוחדת, ואין להגיע אליה אלא אחר מילוי כל המטלות והשלבים הקודמים.
דבר דומה לזה אפשר למצוא בתפילה, בשלושת ברכות העמידה הראשונות. בשתי הברכות הראשונות אנו מתארים את הנהגת ה' בעולמו, את הדרכים לעובדו שלמדנו מהאבות, את דרכי השפעת הטוב בצורות של הגנה, ישועה ועזרה, וגם את דרכי פעולתו של ה' בתוך הטבע ומחוץ לו, בברכת גבורות. אך בברכה השלישית אין לנו מכל זה דבר. יש כאן אוירה של קדושה, ויותר מזה, יש כאן החידוש הגדול שבני אדם קרוצי חומר, מתוך רצון לקדושה ולטהרה יכולים להלל את ה' ובזה הוא מתעלה, כביכול.
פעולה זאת של הילול ה' מתוך שאיפת הקדושה מקבילה לדעתי לפעולה של הקטרת הקטורת – לא מתוך תודה או בקשה או התרשמות מגבורת ה' אלא מתוך אהבת ה', ורצון להתדבק בו.
(תצווה תשע)
