איך הפכו הצמות לכל כך מזוהות עם העדה האתיופית? ומה הקשר להלכה?

משהו פעם סיפר לי בדיחה – מה עושות אתיופיות ביום כיפור? צמות. כלומר, הוא הסביר, זה תרתי משמע! הן גם לא אוכלות והן גם קולעות צמות בשיער!
נראה שקליעת צמות הפכה בשנים האחרונות למזוהה במיוחד עם בנות יוצאות אתיופיה, ובכלל עם התרבות האתיופית. לפני מספר שבועות נשאלתי "מה ההלכה האתיופית לגבי צמות בראש? האם צריך לפרקן לפני טבילה"? את השאלה הפניתי לכבוד כהין(קס) מנטוסנוט אלי וונדה, ולפני תשובתו ארצה להרחיב במעט בתופעת הצמות והראסטות באתיופיה, בארץ ובעולם.

תמיד חשבתי שג'מייקה היא מדינה באפריקה. רק לפני מספר שנים התוודעתי לעובדה שג'מייקה היא מדינת אי השוכנת בים הקריבי, בסמוך למרכז אמריקה. חור גדול בהשכלה. ובכל זאת, מדוע חשבתי כך? אין ספק שצבע העור גרם לי מייד לזהות את ג'מייקה עם אפריקה. אבל יש סיבה נוספת לבלבול. ידוע שהזמר בוב מארלי, היה מוזיקאי ופעיל פוליטי ג'מייקני. מארלי נחשב למי שהכניס את דת הרסטפארי לתודעה העולמית. תמיד סיפרו לי שהרסטפארי מקורו באתיופיה וזה קשור לקיסר היילה סלאסי (חיל משולש). היילה סלאסי הראשון, שנולד בשם תפרי מקונן, היה יורש העצר של אתיופיה. תוארו המלא לאחר הכתרתו היה: "הוד מלכותו היילה סלאסי הראשון, האריה המנצח משבט יהודה, בחיר האלוהים ומלך המלכים של אתיופיה". סלאסי היה אחרון המלכים לשושלת הסולומנית שהאמינו שהם צאצאי שלמה המלך. הסמל באתיופיה עד היום הוא גור אריה יהודה.

האגדה מספרת שבג'מייקה היו כמה שנים קשות של בצורת. באותן השנים קיסר אתיופיה היילה סלאסי הגיע לביקור לג'מייקה, וכשכף רגלו דרכה על אדמת ג'מייקה החלו לרדת גשמים רבים. ככל הנראה זאת היתה הסיבה שאותה תנועת הרסטאפרי, אשר נוסדה בג'מייקה, רואה את היילה סלאסי כדמות משיחית שתוביל את העולם לתקופה של שלום, צדק ושגשוג. שם התנועה מורכב משמו הפרטי ותואר אצולה: מכאן השם "ראסטפארי"; הם מייחסים לראסטות סמל לרוחניותם ולמוצאם משבט יהודה, אשר סמלו היה אריה, והראסטות הן ניסיון לחקות את רעמתו.

גם קליעת הצמות ואופנת שזירת הצמות ההדוקות על הראש חצתה גבולות, יבשות ואוקיינוסים, והן מפארות ראשים של שחקני כדורסל, בני נוער ומתבגרים, ורבים ברחבי העולם, ולא רק שחורי עור. מה היה החלק של יהודי אתיופיה בתרבות זאת?

על אף שחלק ניכר מתרבות הצמות והראסטות מזוהה, לפחות בחלקו, עם התרבות האתיופית, אגלה לכם שתופעת הצמות והראסטות אמנם מזוהה עם התרבות האתיופית, אבל בשום פנים ואופן לא עם התרבות היהודית האתיופית. לצערי הרב חלק מאיתנו לא מצליחים להפריד בין התרבות האתיופית הכללית לבין התרבות היהודית האתיופית. שתיהן חשובות אבל אסור לטשטש ביניהן, שכן הטשטוש בין התרביות מוביל לפולקלוריזציה של המסורת היהודית האתיופית. מכל מקום, על פי "ההלכה" האתיופית, באתיופיה חל איסור מוחלט לעשות צמות או ראסטות. אלא אם כן היה זה נזיר יהודי אתיופי. על אישה או גבר חל איסור מוחלט לעשות צמות. אצל נשים, הסביר לי כהין(קס) מנטוסנוט אלי וונדה, הסיבה ש"ההלכה" האתיופית אוסרת לקלוע צמות היא כי זה היה מנהג הנשים הנוצריות, אבל גם מעשה זה נחשב למעשה לא צנוע בעליל שלא הולם את בת ישראל האתיופית. עם זאת, הייתה הבחנה בין אישה שעשתה זאת בפרהסיה – מה שהיה איסור מוחלט, לבין אישה שעשתה זאת  בפרטיות. המעשה עצמו איננו חשוב אלא הרעיון שעומד מאחוריו.

עם המעבר לארץ והמפגש עם המודרנה, לצד מיעוט כוחה של ההנהגה הדתית- הקסים, תרבות הצמות והרסטות התרחבה ועברה מהפרטיות לפרהסיה.

אם נשוב לשאלה לגבי ההלכה האתיופית לגבי טבילה עם צמות, עליה ענה לי הקס בנחת: "אישה שהולכת לטבול צריכה לפרק את הצמות". הקשתי: "איך המים לא מצליחים לחדור לשיער?", והקס השיב: "עם הקש היינו אוטמים את הגגות באתיופיה. השיער, כמו הקש, מסוגל לחצוץ ולא לאפשר למים לחדור לתוך הצמות". הקשתי עוד: "אבל אסור לקלוע צמות?", והוא השיב: "זה מה שיש בארץ. אנחנו לא משטרה". במקום שהקס יתקומם נגד התופעה, יאיים בשריפה ובאש הגיהנום לאותן נשים שנוהגות כך, הוא ענה בנחת שפשוט הנשים הללו צריכות לפרק את הצמות לפני הטבילה. התפעלתי מתשובתו ומהיחס האנושי למי שלא נשמע להלכה.

אני זוכר שהזמנתי את סבא שלי לתת הרצאה לתלמידים יוצאי אתיופיה. אחד התלמידים הגיע עם שרשרת על צווארו, והמורה ביקש מהתלמיד להוריד את השרשרת, זה לא מתאים למוסד דתי. התלמיד התנגד, המורה לא ויתר, ונוצרה מהומה. פתאום הסבא שלי ניגש בין הניצים ואמר להם  שהשרשת היא סימן של יעקב אבינו וזה דווקא מאוד יהודי. היינו בהלם. בעיקר המורה. בהמשך, סבא שלי אמר לתלמיד: "ראיתי שאתה מתבייש כי צעקו עליך לפני כולם. לכן אמרתי לך שזה סימן של יעקב אבינו. אבל האמת היא שהשרשרת הזאת היא לא סימן של יעקב אבינו. זה באמת לא מתאים לך. עכשיו תלך ותוריד אותה". התלמיד הודה לסבא שלי וחתך את השרשרת המדוברת במספריים.

בפרשת תצוה אומר הקב"ה "ואתה תצוה" בלי "וידבר ה' אל משה לאמר". לא נזכר בה שמו של משה רבינו אפילו פעם אחת. אולי זה בא ללמדנו משהו על תפקידו של מנהיג רוחני. משה רבינו לא מופיע בפרשה אבל זאת הפרשה שהוא הכי נוכח בה. תפקיד המנהיג הרוחני הוא להבין את מגבלותיו אבל בעיקר להיות מסוגל לראות דרך המשקפיים של האחר. תפקיד המנהיג הרוחני זה לא רק לדעת מה לומר אלא גם, ובעיקר, לדעת לשתוק.

(תצוה תשפ"ב)