אבינעם הרש (מחנך)
מבלי להתכוון חלילה, השמיניסטים השפילו את המחנך כבד הפה לפני כל הישיבה, המשפחות והתלמידים וגרוע מכך: בפני משפחתו וילדיו
חודש שלם לפני ההכתרה של השמיניסטים, כל הישוב נתמלא בכרזות צבעוניות ומתחכמות שרומזות על 'ההכתרה שטרם נראתה' ועל 'הדבר הגדול הבא'.
באותה תקופה שימשתי כמדריך חינוכי של שכבת ט' וכל הישיבה הייתה עסוקה בשאלה מי הולך להיות רב פורים ואיך תראה ההכתרה.
בגלל שכולם הכירו בכישרון המתפרץ של השמיניסטים וביצירתיות הבלתי נגמרת שלהם, אנשים החלו לשריין את מקומם באמצעות כרטיסים שנמכרו במכירה מוקדמת ומי שלא הכיר את הסצנה המקומית, עוד היה יכול לחשוב שמדובר כאן בהופעת איחוד נדירה של להקת רוק שבאה במיוחד לישוב הקטן.
ביום המדובר, בתוך חצי שעה מרגע פתיחת הדלתות התמלא אולם הספורט של היישוב בהורים נרגשים, אחים ואחיות, תלמידים ותלמידות אולפנה שבאו לחזות בהכתרה הגדולה. הציפיות הגדולות הגשימו את עצמן והשמיניסטים נתנו הופעה לפנתאון. הם ידעו להלך במיומנות על החבל הדק שעימו הצליחו לגעת במצבי היומיום האפורים ולהפוך אותם בעזרת גיחוך והומור למצחיקים במיוחד. בכל כמה שניות נשמע צחוק מתגלגל ומיד לאחריו מחיאות כפיים סוערות, שמעריכות את מפגן הבדיחות שיצרו השמיניסטים.
עד, שהגיע הקטע שבו השמיניסטים החלו לחקות את אחד מהמחנכים של הישיבה שהיה כבד פה וישב באירוע ביחד עם משפחתו וילדיו. בהתחלה אף אחד לא הבין לאן הקטע הזה חותר: ראו בו שמיניסט שלבוש כביכול כמו אותו מחנך והוא בכוונה נתקע בדיבור שלו כמנסה לומר דבר מה ולא מצליח לו. נראה כאילו הדיבור קשה עליו והוא מתנשף ומתנשם ומנסה להוציא את ההבהרה שתקועה לו.
תוך כדי כך שהוא נתקע, תלמיד שהציג מחנך אחר ניסה להבין למה הוא מתכוון והעלה כל מיני השערות שהצחיקו והרעידו את כל האולם (למעט את המחנך עצמו ואת משפחתו הנבוכה) וכך נמשכה הסצנה הזו כמה דקות, נצח לפי אומדן הזמן של המחנך המושפל.
כשנדלקו שוב האורות לקול מחיאות הכפיים הסוערות אי אפשר היה לפספס את המחנך המושפל שקם בכעס גדול מהמקום שלו, אוחז בידיים שלו את ילדיו הקטנים ומנסה לפלס את דרכו לעבר היציאה, כאשר פרצופה המבויש של אשתו מעיד על המצוקה הרבה שהיא הייתה שרוייה בה.
רק אז הכול נפל והבנו, הצוות החינוכי, מדריכים, מחנכים והשמיניסטים עצמם באיזה תקלה אנחנו נמצאים ושמבלי להתכוון חלילה, השמיניסטים השפילו את המחנך כבד הפה לפני כל הישיבה, המשפחות והתלמידים וגרוע מכך: בפני משפחתו וילדיו.
היה זה ראש הישיבה שעלה ראשון לבמה והכריז שעקב תקלה שננסה לפתור אותה כל ההכתרה כרגע מופסקת ולשמיניסטים אמר שיש להם בדיוק שתי אפשרויות:
או להשיג את מחילתו של המחנך הפגוע שכמובן כבר לא הסכים לחזור להכתרה או שכאן ועכשיו הוא מסיים את ההכתרה כי שום דבר בעולם לא שווה לפגוע כך בבן אדם, בטח לא במחנך יקר ומוערך כל כך.
הדקות עברו, אנשים החלו לדבר אחד עם השני, ורק כעבור רבע שעה ארוכה מידי, סימן חבר שלי, המדריך של השמיניסטים לראש הישיבה ששלושה תלמידים שייצגו את השמיניסטים דיברו עם המחנך הפגוע והתנצלו בשם כולם והמחנך אמר שהוא מוחל. לאחר מכן עלה שוב ראש הישיבה ואמר לכולם שההכתרה הופסקה בגלל תקלה גדולה: פגיעה בבן אדם, וששום הכתרה לא שווה את הצער שנגרם למחנך.
באותם רגעים שבהם עצר ראש הישיבה את הכול ולא היה אכפת לו שמאות אנשים מחכים, הבנתי כמה שה'בן אדם לחברו' היה ספוג בדמו ואיך שמבחינתו כולם יכולים לקפוץ לו בזיגזג, העיקר שאף אחד לא ייפגע.
באותו שבוע, לאות התנצלות השמיניסטים, נלקחה מכוניתו של המחנך לרחצה על חשבון השמיניסטים שהתעקשו לעשות לכבודו את המחווה הזו.
לפני שנה, פגשתי בבית הכנסת של 'חיספין' את אחד מהשמיניסטים האלו, שלא זכרתי כבר מה שמו והוא רק אמר לי שאני מוכר לו ואחרי שהחלפנו רשמים, אמר לי: "שתדע לך שאני לא זוכר מהלימודים שלי כלום. רק את ההכתרה שנפסקה באמצע ואת ראש הישיבה שמאיים ושואג בקולו שאם המחנך הזה לא יסלח לשמיניסטים, אז מבחינתו ההכתרה יכולה להיפסק".
ושוב פעם הבנתי כמה נכון הכלל שבחינוך יש דברים חשובים, ויש דברים שחשובים יותר.
(כי תשא תשפ"ב)
