מה חשוב שיהיה בתעודה של הילדים שלכם?

מכל האישיות שלי, מכל התכונות שלי, החלומות שלי, הציפיות, הנחישות, אלו המילים שנבחרו עבורי בתעודה

בשבוע שעבר חילקתי תעודות לתלמידים שלי. בשבוע שעבר קראתי גם את התעודות של הילדים שלי, ומיד אחרי שסקרתי את הציונים שלהם ועברתי את המתמטיקה והאנגלית והלשון ותורה ונביא, הגעתי ל'ממני אליך' – החלק בו המחנכת כותבת כתיבה חופשית על התלמיד, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לקרוא לאט.

כי כאן, בריבוע הקדוש הזה, המחנכת חושפת כמה היא הצליחה לגעת בנפש של הילדים שלי. כמה היא באמת ראתה אותם.

תגידו מה שתגידו על מערכת החינוך, אי אפשר לקחת ממנה את ההתקדמות הבלתי נתפסת שהיא עברה בארבעים השנים האחרונות ואת הדגש הרב שבו אנחנו, המחנכים, שמים על החלק הזה:

כי אין באמת מספר או ציון שיצליח לכמת את הנשמה והאישיות של תלמיד. ובעוד הציונים רואים תוצאות, ה'ממני אליך' אמור להסתכל על הכליות והלב, על הנשמה והאישיות.

אני זוכר את המחנכת המדהימה שלי בכיתה ד' (אוסנת אבן צור) ואת המחנך המדהים שלי מכיתה ח (הרב אילן דנינו ז"ל). יחד עם זה אני זוכר הערה אחת שקיבלתי בכיתה אחרת: "הכדור לסל וחסל".

מכל האישיות שלי, מכל התכונות שלי, החלומות שלי, הציפיות, הנחישות, אלו המילים שנבחרו עבורי בתעודה בכדי לייצג את המסר שהמחנך שלי רצה להעביר לי: תפסיק לשחק כל כך הרבה כדורסל ותתחיל להשקיע בלימודים.

היום ברור לי שזה לא היה עובר. בכל אופן, אני זוכר את החיבוק הגדול שקיבלתי מההורים שלי כשמסרתי להם את התעודה. חיבוק שלא היה תלוי בדבר, שבא לומר לי: אנחנו אוהבים אותך בלי קשר לציונים שלך ומבחינתנו אין שני לך, גם אם קיבלת בחשבון 60 ובאנגלית 70. נזכרתי בחיבוק שלהם לפני שנתיים כשפגשתי בבית קפה הורים של תלמיד שלי שלקחו אותו לוופל בלגי מפנק ומושחת יום לפני חלוקת התעודות. לא הבנתי ושאלתי אותם: "ואם הוא ייתן לכם תעודה לא טובה, גם אז תזמינו אותו לוופל בלגי?"

"בוודאי", ענו לי. "זה בדיוק העניין. אנחנו מזמינים אותו בכוונה יום לפני להראות לו שהאהבה שלנו אליו לא תלויה בשום ציון ושתמיד הוא יהיה בשבילנו המצטיין. וגם אם הוא לא בטוח בציונים שלו, בזה הוא יוכל להיות בטוח!".

וכמה יפה כתב ישראל קטורזה על הילד שלו:

"כשאתה קם מוקדם בבוקר, לוקח לגן ומחזיר מהגן והגננת סילבי אומרת לנו שהוא ילד מקסים ומיוחד, ואז כיתה א' ומשברים בלימודים, והמורה מדברת איתך שהוא חייב להיות יותר מרוכז בלימודים, ואז יש אבחון ובעיות קשב והקלות. אתה מקווה שתהיה לו מורה שתבין אותו שתעזור לו. ואז הוא מגיע לבית ספר תיכוני, ושם הוא לומד שיחסי אנוש קודמים ללימודים. ומנהל בית הספר רם כהן בוחר את המורים הנכונים שמבינים ותומכים ועוזרים. פתאום הוא לא צריך כבר להתאמץ בכתיבה ידנית, ששם הוא חווה קשיים, ויש את המחשב, הוא מסיים את בית הספר בהצטיינות. ואז יש את החשש מהטירונות – כיצד הוא יתמודד שם עם בעיות הקשב? ואז הוא צולח גם את זה. מתגייס למיטב כשהוא אחראי על אתר מתגייסים, מקבל חייל מצטיין, ואנחנו ההורים- גאים בו כל כך. ואז הוא מגיע לעבוד במשלחת ישראל לאו״ם כשהוא אחראי מדיה של השגריר שלנו ארדן והלב שוב מתפוצץ מגאווה. למה אני כותב את כל זה?

"כי מוסדות הלימוד והלימודים הם דבר חשוב אבל הם לא יכולים ולא צריכים להוות מכשול בפני שום רצון או יכולת של אף ילד. חשוב להקשיב לילד, להבין מה קשה לו? מה מעניין אותו? לא להתייאש ולהרים ידיים, חשוב למצוא את המורה הנכון את המסגרת הנכונה שתסלול לילד שלכם את הכביש המהיר להצלחה. היום כל כך התגאיתי בו, לא האמנתי שזה דור שלי, אני אוהב אותו מאוד ותודה שגרמת לי כזו גאווה".

(ויקהל תשפ"ב)