אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
בשבוע שעבר התפרסמה בעיתון 'דה מרקר' כתבה על הרגלי הצריכה של הנוער ועל אופן השימוש שלהם בכרטיסי האשראי, שלהם ושל ההורים. הדבר הזכיר לי סיפור שרץ אצלנו בחדר מורים שהיום ייחשב מן הסתם להזוי, תלוש ולא מציאותי:
מעשה בנערה מתבגרת שלא התייחסה באופן הנאות להורים שלה אבל לא התבלבלה ובכל זאת הרשתה לעצמה לבקש את כרטיס האשראי שלהם. הדברים הגיעו לידי כך שבעצם, האינטראקציות היחידות שהיו לבת עם הוריה סבבו מסביב לכרטיס האשראי.
אביה, שהיה לו כאב לב גדול מכל העניין הלך להתייעץ ושאל מומחים לחינוך מה לעשות עם הבת שלו. בסופו של דבר, אחרי ששמע את כולם, החליט לפעול ולעשות מעשה: הוא נפגש עם הבת ולתדהמתה הוציא כרטיס אשראי, נתן לה ואמר: "קחי, זה שלך. את לא צריכה אפילו לפנות אליי ואל אמא בשביל לקבל אותו. בכל פעם שאת רוצה משהו את יכולה פשוט לשלוח לנו וואטסאפ ואנחנו נאשר לך ותשתמשי בכרטיס. ככה לא תצטרכי אפילו לראות אותנו".
הבת המופתעת לקחה את הכרטיס. אחרי שבוע של שימוש בו בהתאם למתכונת שהציע האב:
בכל פעם שהיא רצתה להשתמש בו היא עדכנה את ההורים וביקשה את רשותם דרך הוואטסאפ,
היא ניגשה לאביה, החזירה לו את הכרטיס ואמרה לו: "קח… אני מעדיפה את הסידור הקודם. זה שבו אני צריכה לבקש מכם בכל פעם מחדש את הכרטיס. ככה לפחות החלפנו כמה מילים והרגשתי שיש לי קשר אתכם".
כמה הורים קוראים עכשיו את הטור הזה ומצקצקים בלשונם: "וואלה, הילדה שלנו הייתה לוקחת את הכרטיס אשראי ולא מחזירה אותו…"?
ובכל זאת, נדמה לי שיש בסיפור הזה מסר חשוב: לפעמים שום דבר לא יכול להשתוות לקשר הישיר בין הורים לילדיהם. גם לא כרטיס אשראי.
ולפעמים, למרות שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים ממש טוב את הילדים שלנו, מסתבר שהם עדיין יכולים להפתיע אותנו. ובגדול.
***
משהו טוב עובר על ההורים בחופש:
אני יושב בבית קפה ירושלמי. מלצרית ניגשת לפנות את הארוחה מהשולחן לידינו, בו יושבים זוג הורים ושני ילדים קטנים. איך שהמלצרית התחילה לפנות, האבא קם ועזר לה להרים את הצלחות והכוסות, תוך כדי שהוא אוסף את המפיות.
המלצרית הנבוכה אמרה לאבא: "זה בסדר, תודה. אני אסתדר", והאבא ענה לה בחיוך משלו: "אני בטוח שאת תסתדרי. אבל אם הילדים שלי לא יראו דוגמא אישית ויחשבו שהכול מגיע להם ולא צריך לעזור למלצרית למרות שאנחנו שילמנו… אז אני לא אסתדר".
דבריו של אותו הורה החזירו אותי לאספת הורים בגוש עציון, שם הייתי מחנך כיתה ט', וכאשר סיימנו את השיחה בינינו, אחד ההורים סיפר לי שלמרות שבבוקר רגיל כשהוא לבד הוא מתפלל בבית, כשהוא נמצא עם הילדים בחופש הוא מקפיד להתפלל במניין באופן קבוע:
"הבנתי שאני יכול לחפור להם עד מחר על החשיבות של התפילה, אבל כל עוד הם לא יראו את אבא שלהם מתפלל בעצמו, חבל על הזמן. מעשה אחד שלי בחופש, שבו הם רואים אותי עושה משהו, שווה לשנה שלמה בבית הספר", הוא אמר.
הדברים הללו מתחברים לדבריה של אמא של תלמיד שאמרה לי: "בכל פעם שאנחנו בבית מלון, רגע לפני שאנחנו יוצאים, אני ובעלי מקפידים לקפל את המצעים. שהילדים יראו".
אבא אחר סיפר לי על איך שכשהוא מגיע לקניון הוא מקפיד להחליף שניים – שלושה משפטים עם המאבטח בכניסה "כדי לא לתת לו את התחושה שהוא מפתח אנושי שקוף".
ומעל כולם, אני לא שוכח את דבריו של מנהל בית הספר הוותיק: "אם רק ההורים היו יודעים כמה השפעה יש למעשים שלהם בחופש על נשמות הילדים שלהם, הם היו הולכים להדרכת הורים מיוחדת כדי שלא יפספסו את הרגע".
תשאלו – למה דווקא עכשיו כתבתי את הטור הזה?
כי בדיוק חבר סיפר לי שהוא התארח השבת במלון 'דן פנורמה' בירושלים והתיקים שהוא לקח מהמכונית לחדר ביחד עם הילד שלו נפלו לו. היה שם פקיד שהתכופף בשבילו והחל לעזור לו עד שחבר שלי, שהרגיש לא נעים מכל הסיטואציה אמר לו: "תשמע, אני מצטער על הטרחה שלך". והילד שלו תהה: "אבל אבא, שילמנו וזה התפקיד שלו". אז חבר שלי ענה לו: "ועדיין, אנחנו לא חיים בסרט באנגליה של אדונים ומשרתים. אז הוא עובד כאן בשביל להתפרנס, בגלל זה הנשמה שלו פחותה משלנו?"
הישראלי היפה.
(עקב תשפ"ג)
