טיול של גדלות

ההיסטוריה האנושית מלאה במעשי גבורה הרואיים: כמעט כל אחד שמע על ניל אמסטרונג, שהיה האדם הראשון שנחת על הירח. האחים רייט היו חלוצי התעופה. הנרי פורד היה ממציאי המכונית. אלכסנדר פלמינג היה ממציא הפניצילין.

אבל תסכימו איתי, רבותיי, שאף אחד מהאישים המכובדים הנ"ל לא היה מחנך בטיול שנתי, ולא כל שכן – מחנך בטיול שנתי שהצליח לחזור לביתו בחתיכה אחת. ואם אתם חושבים שמדובר במשהו פשוט, צר לי לבשר לכם שאתם חיים ב'להלהנלד'.

בואו נדבר גלויות: טיול שנתי הוא בעצם מטרד. אין לך באמת אפשרות ליהנות מהנוף המקסים של ארצנו המדהימה, כאשר אתה רק עסוק בלדאוג שכל התלמידים יחזרו בשלום, ואף חכמולוג לא יעלה בדעתו לעשות 'סלפי תהום' עם כמה חברים שלא מבינים שכוחות הפיזיקה יכולים להיות דבר די מסוכן כשלא מתייחסים אליהם ברצינות.

אבל טיול שנתי יכול גם להיות מקפצה מטורפת לגדולה ולצמיחה אנושית, אם אנחנו כאנשי חינוך מתייחסים אליו לא רק כאל מטרה להשתחרר, אלא גם כאמצעי חינוכי לספק לתלמידים חוויות שייקחו איתם לכל החיים, ושאין להם אפשרות לרכוש אותן באמצעות המרחב הבית-ספרי.

השבוע ביום שני, יצאתי עם הכיתה המקסימה שלי (שחררו רגע את הציניות) מבית ספר 'קשת' שוהם, לטיול שנתי בגלבוע. ביקשתי מהתלמידים לנסות ולתפוס במהלך הטיול רגע אחד של גדלות. אבל גדלות אמיתית. בלי משחקים וצבע מאכל. בלי נצנצים.

"המורה, למה אתה מתכוון בגדלות?" שאל אותי אחד התלמידים. "גדלות", עניתי, "היא כל דבר שבו אתה בעצם יוצא מעצמך ועושה אותו לא כי אתה חייב, אלא כי אתה רוצה לגדול ולתת מעצמך יותר. ראית שקית של במבה בשביל שלא שייכת לך, ואתה מרים אותה – שיחקת אותה וקיבלת רגע של גדלות! ראית שחבר שלך מבואס רצח וניגשת אליו בשביל לנסות לעודד אותו, נתת לו צ'פחה קטנה – וואלה, מזל טוב! צברת עוד רגע של גדלות. ולפעמים רגע של גדלות יכול להיות גם בהימנעות: המדריכה מדברת ויש לך משהו ממש מצחיק או חשוב לומר לחבר שלך, ובכל זאת שתקת כי לא רצית להעליב אותה באמצע הדיבור –  זהו עוד רגע של גדלות".

במהלך הטיול הבטתי בתלמידים מהצד, ומה אני אגיד לכם? השראה. תלמידה אחת עודדה את חברה שלה, תלמיד אחר הרים שקית של חטיף, והשלישי התנדב מעצמו לסחוב את התיק של תלמיד שהיה לו קשה. ומעבר לכך, פתאום התלמידים שלנו הבינו שהם יכולים לשרוד טיול שנתי מלא גם בלי הטלפונים.

חשבתי שחזרתי 30 שנה אחורה במנהרת הזמן, כשאז כתלמידים ראינו את נופי הארץ המרהיבים שלא מבעד לפיקסלים. רגעי השיא היו כאשר תלמידות, שבתחילת הטיול הביעו את מורת רוחן מלשבת על האדמה (איכס, המורה, הכל פה מלוכלך!), פתאום קפצו לנחל הקיבוצים והתמזגו עם המים.

בכלל, אם מערכת החינוך הייתה דואגת לקיים יותר טיולים ושיעורים בטבע, מאשר לסגור את התלמידים שלנו בבית הספר – אין לי ספק שהיינו מקבלים תלמידים שמחים, מאושרים, פתוחים, מחוברים יותר לטבע ומודעים לכוחות הנפש העצומים שקיימים בהם. בעקבות עוד ועוד רגעי גדלות שמוכיחים להם, שברגע שהם נחשפים למרחב – הם מתפתחים וגדלים ביחד איתו.