מי באמת משועבד למסכים?

מה מצב החירות שלנו? כמה פעמים ביום אנחנו בודקים מיילים, שולחים הודעות בוואטסאפ ומסתכלים בדאגה במכשיר שלנו בכדי לוודא שלא החסרנו שום דבר?

במוצ"ש יואב התקשר ואמר לי שהוא חייב להתייעץ איתי: הוא מרגיש שהילדים שלו התמכרו לצפייה בטלוויזיה. בגלל המונדיאל הוא קנה פלזמה חדשה כי הוא רצה לשמח אותם, אבל מאז -איך שהם נכנסים לבית הם מיד מתיישבים על הספה ומתמכרים לצפייה. יואב הגיע למסקנה שככה אי אפשר להמשיך: הוא החליט לגשת לילדים שלו והבהיר להם שמעכשיו יש בבית כללים אחרים והוא מתכוון להגביל את זמן המסך שלהם – הטלוויזיה תיפתח רק מהשעה 18:00 ולא יותר משעתיים וחצי.

כששאלו אותו מה קרה ולמה, הסביר להם שלדעתו הם התמכרו לפלזמה וזה לא מתאים לו: "זה הופך אתכם לזומבים. זה אשכרה משעבד אתכם. אתם לא רואים כלום בבית חוץ מאת הפלזמה הזו".

יואב סיפר לי שהוא היה מוטרד מההשלכות של ההודעה שלו על הילדים – איך הם יקבלו את זה? אבל בסופו של דבר, אמר לי, הם קיבלו את זה כמו גדולים. בהתחלה היה להם קשה, אבל אחר כך הם לאט לאט התרגלו ושינו את סדר היום שלהם בהתאם.

אלא, ששום דבר ממה שקרה עד עכשיו לא הכין אותו למה שאמר לו הבן המתבגר שלו: "אבא, בלי לפגוע או להתחצף, אבל בוא תנסה גם אתה להתנתק מהסמארטפון מהרגע שאתה חוזר מהעבודה, ורק מהשעה 18:00 תסתכל עליו; אנחנו בלי טלוויזיה, אתה בלי הסמארטפון".

יואב לא ידע איך לאכול את התגובה של הילד שלו: מצד אחד הילד נגע לו בדיוק בנקודה הרגישה. הוא יודע שהוא מסתכל איזה שבעים פעם ביום בסמארטפון שלו ולא כל ההסתכלויות האלו קשורות לעבודה.

"מצד שני", המשיך ואמר לי: "אני יודע שאני לא באמת מסוגל להתנתק מהמכשיר שלי מרגע שאני חוזר מהעבודה. אני לא אצליח לעמוד בזה".

"אז מה אתה מתכוון לעשות?", שאלתי אותו.

"לגבי זה שאני לא מתכוון לתת לילדים שלי לצפות בטלוויזיה בלי הגבלה, אני לא הולך להתפשר במילימטר. זו הטובה שלהם. לגבי הבקשה של הילד שלי אני לגמרי אובד עצות: הוא צודק במיליון אחוז. אני רק לא יכול לשדר לו שגם אני, בדיוק כמוהו, מכור ומשועבד למכשיר שלי. התייעצתי עם גורם מוסמך שהציע לי ללכת ביותר קטן. להגביל את עצמי לשעה אחת שבה אני אהיה בלי המכשיר ונטו בשביל הילדים. ככה אני גם אוכל לעמוד בזה וגם הם מבחינתם יראו שאני עושה את המאמץ".

דבריו של יואב הזכירו לי את ההרצאה להורים שבה אמא אחת קמה ושאלה אותי: "ניתן להוריד את זמן המסך של הילדים שלנו בסמארטפון? זה פשוט נורא. הם כל כך כבולים לזה. משועבדים. זה ממש מוחק אותם".

הנהוני הסכמה הדהדו בין ההורים. נראה שהנקודה הזו של האמא נגעה לכולם.

ביקשתי מכל מי שנמצא כאן באולם ומסתכל יותר משישים פעם ביום בסמארטפון שלו שירים את היד: כל ההורים הרימו את היד. ואז ביקשתי מכל מי שמסתכל בסמארטפון שלו יותר משמונים פעם ביום להרים את היד: רוב מוחלט של ההורים הרים את היד.

לסיום שאלתי אותם: "מי כאן מבין ההורים שיושבים באולם הזה חושב שהוא בעצמו מכור ומשועבד לסמארטפון שלו?". רוב ההורים הסתכלו עליי במבוכה והרימו את היד.

"ובכן", עניתי לאמא: "נראה שבעיית הסמארטפון של הנוער שאת מדברת עליה מתחילה בכלל… בהורים שלהם". צחקוקי המבוכה הבהירו לי שהיא הבינה את הנקודה.

לקראת חג החירות אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו בדאגה ורואים איך שהמסכים משעבדים את החופש האמיתי שלהם: ישראל בין המקומות הראשונים בעולם במדד הגלישה הבין לאומי ובצפייה בטלוויזיה – הילדים שלנו צופים בכל יום שעות על גבי שעות.

אבל רגע לפני שאנחנו מטיפים להם, אולי כדאי שנעצור ונשאל: מה מצב החירות שלנו? כמה פעמים ביום אנחנו בודקים מיילים, שולחים הודעות בוואטסאפ ומסתכלים בדאגה במכשיר שלנו בכדי לוודא שלא החסרנו שום דבר? כמה אנחנו באמת פנויים וקשובים לצרכים שלהם וכמה זמן מהיום אנחנו טובעים בים האינפורמציה מחשש ל-FOMO – חרדת ההחמצה המפורסמת?

לפני שנה שאלתי את תלמידי הכיתה שלי: "למי כאן יצא לרצות לדבר עם ההורים שלו וההורים ענו לו שהם כרגע עסוקים כי הם היו שקועים בסמארטפון או בדקו מיילים או משהו אחר?", כמעט כל הכיתה הצביעה.

ובקיצור: רוצים להפחית את זמן המסך של הילדים שלכם? לא צריך נוסחאות קסם או משהו מורכב מידי. התשובה הרבה יותר פשוטה והיא נמצאת לגמרי אצלכם. אחרי שתתחילו תגלו שהמורכבות הזו ששואבת את הילדים שלכם לשעות על גבי שעות של בהייה במסכים, הרבה יותר פשוטה. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, אז כמובן שאני קודם כל פונה ומדבר על עצמי…

(ויקרא תשפ"ג)